שוברת ללבות קטנה, אני שבור ללא תקנה וזאת סיבה מספיק טובה אז בואי, כן...

בפוסט הקודם לא התייחסתי יותר מדי להפסקה הגדולה שעשיתי, סיפרתי עליה בכללי כי היא איבדה מהאקטואליות שלה. אמרתי שאני אנסה לחזור למסלול יותר ברור וכרגע אני חושב שאני מקיים את הבטחתי.

לאחר שבוע מטורף שכל יציאה מהבית, כל יום מלווה בכרטיס מכבי, כסף שנתרם בעילום שם מרצון עז של הארנק שלי ליפול מהכיס והמוח שלי להיות עסוק בשטויות ולשים לב כש"הרכבת האחרונה לממפיס" (לא קראתי עדיין, לא יודע מתי אקרא, אבל אני יודע שאני הולך ליהנות, למטורפים בלבד) כבר יצאה ואני לא עליה. (אני מקווה שאתם יודעים לגגל ואם אתם עדיין לא מבינים למה דווקא ממפיס תסתכלו על הרקע של הבלוג).

ביום חמישי לפני יציאתי מהבית התבדחתי עם אימי על כך שאני יוצא מהבית בלי כרטיס מכבי ואני לא זוכר מתי זה קרה בפעם האחרונה, אז כן לא הלכתי לרופא או משהו כזה הלכתי למשחק כדורגל ראשון מאז גמר היורו ב-18 ליוני. באורך פלא איך שיצאתי מהאוטובוס שחכתי את שמות הרחובות והדרך לאצטדיון בלומפילד שלא הלכתי אליו ברגל כבר כמה חודשים ואת הרחוב היחיד שזכרתי את שמו בכלל לא מצאתי, אבל מי צריך לזכור שמות ולשאול אנשים כשיש לך חושים של אשכנזי מפוחד בדרום תל אביב?

אז כן הגעתי למשחק שתי דקות לפני ההתחלה בטיימינג מושלם אחרי שהייתי צריך להיגרר לצד השני של המגרש כי רק בקופות ההן אפשר לקחת את הכרטיסים (חוכמה עילאית). ואיך המשחק? השני הכי גרוע שהייתי בו. לא ארחיב יותר על החוויה הדי משעממת ואעבור הלאה.

מחר, הדרבי של מנצ'סטר, מנצ'סטר יונייטד תתארח אצל מנצ'סטר סיטי לדרבי הגדול של מנצ'סטר לאחר קיץ היסטורי והיסטרי בצד האדום של העיר וקיץ מעניין בצד הכחול של העיר שתי הענקיות (אחת ביוקרה והשניה בחשבון הבנק)  נפגשות למשחק הגדול. כמו תמיד במשחקים גדולים יש נציגות גדולה לארץ הקודש וישראלים רבים יהיו במשחק ויעודדו את הצד הנכון. בואו נקווה לטוב וגלורי גלורי מאן יונייטד.

במעבר חד. בימים האחרונים, ימים של המון תהיות ותובנות על החיים ועל הרבה דברים שרק משוגע כמוני יתהה עליהם בסיטואציה שהוא פוגש בחיים. אחד הנושאים שהכי העסיקו אותי בתקופה האחרונה זה נושא הבריאות, נושא שכתבתי עליו הרבה פוסטים ולקח נתח שמן מהזמן והאנרגיה שלי בשבועות האחרונים. לפני כמה ימים אמא שלי התקשרה אלי ואמרה לי שהיא קיבלה טלפונים מהיועצת בבי"ס ומהמורה ומה זה הפוסטים האלה ואל תכתוב דברים כאלה באינטרנט ובלה בלה בלה.

אז אם צוות החינוך באמת החליט להיכנס עמוק ולעקוב אחרי עד לפה וקורא מילים אלה אני רוצה להבהיר נקודה: נעים מאוד, אני דויד ויצמן. אני אוהב להתבטא בכתיבה בפומבי. אני דעתן ופרובוקציסט אני אוהב לכתוב בסגנון עוקצני, קיצוני, חריף ודעתני גם אם זה מלביש עלי מסיכה לא חיובית במיוחד.

לפחות אני יודע שזה עובד מצוין, איך? תראו איך התייחסתם לזה, אבל זאת בכלל לא הכוונה, רק הוצאת תסכול ופריקה עם הבנה של כמה דברים על עצמי ועל הסביבה לאחר קריאה מעמיקה שבאה מהתקף חרדה, גם אני בן אדם.

נקודה שניה שארצה להתייחס אליה בנושא הכתיבה והתהיות, הרבה פעמים אני רואה את המשפט: "עברית שפה יפה" ואני לא מצליח להבין איך עברית ויפה נמצא באותו משפט. אמנם אני כותב עכשיו בשפה הזאת אבל זאת פשוט לא שפה יפה, עברית זאת שפה מאוד מוגבלת (מילולית, דקדוקית, לשונית, תכנית) אבל זאת עדיין השפה הראשונה שלי ובמקום להתלונן על כמה שזאת שפה לא משהו (משהו שהרבה מאוד עושים) אני מנסה לחפש את הצדדים הטובים שבשפה, ויש כאלה.

בין הניסיות שלי לכתוב משהו שירצה את האני הפנימי שלי והתאהבות גוברת במוזיקה ישראלית טהורה אני רוצה להגיד למבקרי השפה (בניהם אני) לפני שאתם מרימים ידיים תחשפו (לא קל) את הצדדים הטובים של השפה בכל דרך שהיא. אז אני לא טיפוס של ספרות לכן הלכתי לכיוון שאני נושם – מוזיקה.

גם השפה המוגבלת יכולה להפוך לעשירה בין רגע לאחר שתשמע אותה ממישהו קצת אחר.

טוב לא חסרים לי נושאים לכתוב עליהם או לשתף אותם ובאמת שכל פוסט זה קצה של מזלג אבל אני צריך לדעת לעשות את העבודה אז כמו תמיד ההמשך יבוא, ויש למה לצפות...

באמת שלא ידעתי איזה שיר לשים ובמיוחד לא באיזה גרסא. הופעה או הקלטה? לפני שנה או לפני 20 שנה? אז למה לא לקחת משהו שנכנס באמת ללב.

סטופ, נגעתי בספר, בתור בן תמותה המגנה צביעות

לא, אני לא נעלמתי ולא, הבלוג לא נסגר פשוט עשיתי הפסקה. כן אני יודע שזה מעט תמוה אחרי שהייתי כותב גם 3 פוסטים ביומיים אבל היה לי צורך לעשות הפסקה. אז אם חששתם או שאפילו שחכתם מקיומו של הבלוג או מקיומי שלי אנחנו כאן, ואנחנו חוזרים.

אז מה באמת קרה מאז הפוסט האחרון? (שפורסם ב27.8) חזרתי לשגרת הלימודים, חוויתי עליות ובעיקר מורדות רבות, גופי מנסה להכניע אותי עם עוד בעיה ועוד בעיה אבל קצרה ידו מלעשות זאת, אני חזק מספיק כדי להתעלם מהכאב ולהמשיך הלאה, לפחות בערך.

אז כן, יש הרבה מאוד דברים שקרו בשבועיים+ האלה אבל אני צריך לשמור על פיקנטיות, אקטואליות ואורך מסוים לפוסטים. אז אתחיל ממשהו משמח:

לפני כשבוע הזמנתי ספר, לרובכם זה לא ישמע, מה בכך אבל אני שכה אוהב לקרוא, מתעב ספרים. אני לא יכול לקרוא ספרים, אין לי סבלנות לעלילות הארוכות ואת האמת? קראתי כמה ספרים בודדים בחיי. אני קורא המון, אבל לא ספרים. אז מה פתאום שאני אקנה ספר? בשתי מילים – דני סנדרסון.

כל אדם שמעריץ מישהו, תמיד יחפש איך להתחבר אליו, איך להבין אותו, איך להרגיש אותו. אז איך אני ארגיש את דני? בארבע מילים – "עור התוף של קרדיף" ספר שיצא ב-2007 ספר שכל פרק בו הוא סיפור קצר מתקופה שונה של דני בחיים, ספר אוטוביוגרפי שמספר על החברה הישראלית בתקופות ובמקומות שונים ע"פ הגאון שיוכר לחלקיכם בתור סיליבה במפר.

עוד לא סיימתי לקרוא את הספר ואני בקושי מתאפק שלא לעשות את זה, הספר די קצר לצערי אבל מלא ברגשות, מסקנות, חוכמת חיים, הומור ודני סנדרסון. הספר כ"כ מגוון שאני אשתמש בו על מנת לעבור לנושא הבא שארצה לכתוב עליו. (לקרוא את התמונות משמאל לימין ואז להמשיך לקרוא את הטקסט)

כפי שניתן להבין מהפסקה הקודמת (ומשם הספר שרשום למעלה בצד שמאל) שני הצילומים האלה נסרקו מהספר, (שם הפרק: "חלונות אוטומטיים") אז איך זה קשור לנושא שעליו אדבר?

"במשך חיי למדתי שתמיד כדאי להתנצל מיד, ולא משנה מה המצב ואם אני אשתם או לא. זה מיד מרכך, מנטרל ומשחרר את הברגים של כל התסבוכות העומדות להתפוצץ." כן היום יום כיפור, יום החתימה, יום הסליחות, הפסח של הנפש והאמת הפנימית, היום הצבוע ביותר בשנה ואחד הימים שחושפים את פניה האמיתיים של הדת, הפנים הכל כך מכוערות שרוב הזמן מסתתרות מעיני השבויים אבל גם היום, שהפנים חשופות לראווה השבויים ילכו שולל. אז הבקשה שלי – אל תהיו צבועים, יותר מדי לפחות.

אסיים במה שהתחלתי ממנו.

אני אשתדל לחזור לכתוב בתדירות יותר גבוה וסבירה אך למרות שמאוד עוזר לי להוריד את הסלעים הכבדים מהלב בכתיבת מילים אלה אני לא הצלחתי להתרכז יותר מדי בזה בתקופה האחרונה, אתה רוצה להתעסק בכתיבה והגוף רוצה להתעסק בלהכאיב לך.

אז לא, לא מוותרים לגוף אבל גם לא משתינים עליו בקשת כי הוא ישתין עליך בשמיניות ואתה היחיד שיפסיד מזה. להאניש את הגוף זה מעט מוזר עקב זה שהוא חלק מהאדם עצמו, אבל לא תמיד הם משתפים פעולה וצריך למצוא את נקודת השווה. אותה אני ממשיך לחפש.

אז שיהיה צום קל לכל הצמים, חופש שמח ומהנה לתלמידים, אל תחטאו בחטא הצביעות.

נתראה בבשורות, טובות או רעות. כי "בתור בן תמותה אין לי זמן לפעמים"