לא, אני לא נעלמתי ולא, הבלוג לא נסגר
פשוט עשיתי הפסקה. כן אני יודע שזה מעט תמוה אחרי שהייתי כותב גם 3 פוסטים ביומיים
אבל היה לי צורך לעשות הפסקה. אז אם חששתם או שאפילו שחכתם מקיומו של הבלוג או
מקיומי שלי אנחנו כאן, ואנחנו חוזרים.
אז מה באמת קרה מאז הפוסט האחרון?
(שפורסם ב27.8) חזרתי לשגרת הלימודים, חוויתי עליות ובעיקר מורדות רבות, גופי מנסה
להכניע אותי עם עוד בעיה ועוד בעיה אבל קצרה ידו מלעשות זאת, אני חזק מספיק כדי
להתעלם מהכאב ולהמשיך הלאה, לפחות בערך.
אז כן, יש הרבה מאוד דברים שקרו
בשבועיים+ האלה אבל אני צריך לשמור על פיקנטיות, אקטואליות ואורך מסוים לפוסטים.
אז אתחיל ממשהו משמח:
לפני כשבוע הזמנתי ספר, לרובכם זה לא
ישמע, מה בכך אבל אני שכה אוהב לקרוא, מתעב ספרים. אני לא יכול לקרוא ספרים, אין
לי סבלנות לעלילות הארוכות ואת האמת? קראתי כמה ספרים בודדים בחיי. אני קורא המון,
אבל לא ספרים. אז מה פתאום שאני אקנה ספר? בשתי מילים – דני סנדרסון.
כל אדם שמעריץ מישהו, תמיד יחפש איך
להתחבר אליו, איך להבין אותו, איך להרגיש אותו. אז איך אני ארגיש את דני? בארבע
מילים – "עור התוף של קרדיף" ספר שיצא ב-2007 ספר שכל פרק בו הוא סיפור
קצר מתקופה שונה של דני בחיים, ספר אוטוביוגרפי שמספר על החברה הישראלית בתקופות
ובמקומות שונים ע"פ הגאון שיוכר לחלקיכם בתור סיליבה במפר.
עוד לא
סיימתי לקרוא את הספר ואני בקושי מתאפק שלא לעשות את זה, הספר די קצר לצערי אבל
מלא ברגשות, מסקנות, חוכמת חיים, הומור ודני סנדרסון. הספר כ"כ מגוון שאני
אשתמש בו על מנת לעבור לנושא הבא שארצה לכתוב עליו. (לקרוא את התמונות משמאל לימין ואז להמשיך לקרוא את הטקסט)
כפי שניתן להבין מהפסקה הקודמת (ומשם
הספר שרשום למעלה בצד שמאל) שני הצילומים האלה נסרקו מהספר, (שם הפרק:
"חלונות אוטומטיים") אז איך זה קשור לנושא שעליו אדבר?
"במשך חיי למדתי שתמיד כדאי להתנצל
מיד, ולא משנה מה המצב ואם אני אשתם או לא. זה מיד מרכך, מנטרל ומשחרר את הברגים
של כל התסבוכות העומדות להתפוצץ." כן היום יום כיפור, יום החתימה, יום
הסליחות, הפסח של הנפש והאמת הפנימית, היום הצבוע ביותר בשנה ואחד הימים שחושפים
את פניה האמיתיים של הדת, הפנים הכל כך מכוערות שרוב הזמן מסתתרות מעיני השבויים
אבל גם היום, שהפנים חשופות לראווה השבויים ילכו שולל. אז הבקשה שלי – אל תהיו
צבועים, יותר מדי לפחות.
אסיים במה שהתחלתי ממנו.
אני אשתדל לחזור לכתוב בתדירות יותר
גבוה וסבירה אך למרות שמאוד עוזר לי להוריד את הסלעים הכבדים מהלב בכתיבת מילים
אלה אני לא הצלחתי להתרכז יותר מדי בזה בתקופה האחרונה, אתה רוצה להתעסק בכתיבה
והגוף רוצה להתעסק בלהכאיב לך.
אז לא, לא מוותרים לגוף אבל גם לא
משתינים עליו בקשת כי הוא ישתין עליך בשמיניות ואתה היחיד שיפסיד מזה. להאניש את
הגוף זה מעט מוזר עקב זה שהוא חלק מהאדם עצמו, אבל לא תמיד הם משתפים פעולה וצריך
למצוא את נקודת השווה. אותה אני ממשיך לחפש.
אז שיהיה צום קל לכל הצמים, חופש שמח
ומהנה לתלמידים, אל תחטאו בחטא הצביעות.
נתראה בבשורות, טובות או רעות. כי
"בתור בן תמותה אין לי זמן לפעמים"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה