סוף, התחלה חדשה וראייה לעתיד

אני יכול לשמוח שלמרות שאני בגיל כה מופלג הכרתי הרבה מאוד אנשים מעניינים ואינטליגנטיים במיוחד חלקם חברים, חלקם אנשים שלמדתי אצלם, חלקם אנשים שנפגשתי איתם ואני בטוח שכל אדם אינטליגנט יכול להגיד את זה על הסביבה שלו (לא על כולה כמובן) אבל מעטים האנשים שיכולים להגיד שבסביבתם לכל אורך הזמן הם הכירו או נפגשו עם מישהו גאון. לא אני לא מדבר עכשיו על מוצרט או ניקולה טסלה אבל אני כן מדבר על מישהו שאפשר לרשום אותו בספרי ההיסטוריה, הישראלים לפחות.

אז למה לי לא לנצל את הכוח הזה. איזה אתם שואלים? אתם נמצאים בו עכשיו – הבלוג. אני יכול לנצל את האינטרנט שבעזרתו פתחתי את הבלוג הזה שמקבל חשיפה (פחות או יותר) כדי לבקש משהו. אז אם אתם אנשים שאוהבים לעזור ואולי מכירים אנשים ו... טוב טוב אני מגיע לעניין:

אני רוצה לפגוש את דני סנדרסון, אני מוכן לעשות הרבה בשביל זה.

כן קראתם נכון, אני מגדיר את דני סנדרסון בתור גאון, פנומן ועם מקום כבוד בספרי ההיסטוריה הישראלית (ויותר מזה). אל תיעלבו אבל לא מעניינת אותי דעתכם בנושא אני רק מחפש עזרה. אז אם אתם מכירים את השכן של ההומלס של האח החורג של הכלב שלו ממאדים שהוא קיבל מהדודה והדוד אז אני אשמח שתיצרו איתי קשר ותעזרו לי להגשים חלום. אני חולם לדבר איתו, לראיין איתו ויותר מהכל, גם אם זה לא יהיה מקצועי בכלל – לשתף פעולה, אפילו ש"בסה"כ" נשב ונשיר איזה שיר אחד מהאהובים עלי.

להתיישב ליד הפסנתר, לשתות איתו גזוז, להתלונן לשליח של הפיצה שזה לא מה שהזמנתי, להגיד לענת עצמון שאני לא אוהב את נעליה, לאכול איתו את הציפורניים, לחכות לשולה, להיות בשקט בשקט, לפצח גרעינים, לגלוש על הגלשן ולצחוק עליה, שהיא לא תדע אך למרות הכל לקרוא לה, שתבוא. אך כמובן כמובן להתחיל בבוקר טוב יוסי, מה נשמע?

כן, אני חושב שהצלחתי להעביר את הנקודה (ואם לא אני יכול להמשיך עוד עם התיאורים המוגזמים האלה שקשורים בשירים שלו כמובן. לאורך הקריירה)

כן, אני ארוץ אליו כמו האיש הכי מהיר למרות שהמדינה קטנטנהנהנה. טוב אני מפסיק.

משום שאני לא יכול להקדיש פוסט שלם לנושא אחד (מצטער דני) אבל גם לא יכול להגזים בכמות המילים אני אצטרך לעבור לנושא הבא. ואני ארצה לספר לכם על איך ולמה התחלתי לכתוב את הבלוג הזה.

בתחילת יולי ישבתי עם הפסיכולוגית שלי ודיברנו, אחד הדברים שהיא הצליחה להבין זה שאין לי איזה מסגרת שאעסוק בה בקיץ, שלא אשב כל יום אבל כל יום כל היום כל המחשב שלפחות פעם אחת בשבוע אעשה משהו נוסף והכי חשוב – משהו שאוהב. אז דיברנו על הרבה דברים, תנועת נוער פוליטית (לא...), תנועת נוער רגילה או שבעצם משהו שאתחבר אליו – קורס כתיבה.

אז באמת שכל הדרך הביתה מפ"ת חשבתי לעצמי על אפשרויות התחלתי לחפש מקומות, חבר ניסה לעזור לי להתקבל לקורס עיתונאות של בני פייסיק, אחד המורים הטובים בארץ שלא מלמד נוער הוא הציע לי גם לכתוב לקורס הנוער של ספורט 5 אבל אז ראיתי ביוטיוב את אמנון ז'קונט מספר על קורס שנקרא גיבור תרבות והתחלתי לחפש, ואיתי שיש קורס נוער ומיד נדלק ניצוץ בעיני.

אתמול הסתיים לו הקורס ואני גאה להיות אחד הבוגרים של קורס הנוער הראשון של גיבור תרבות. אמנם לא למדנו כ"כ על עיתונאות אבל כן למדנו על תורת הראיון, פרוזה, פזמונאות, הומור, ביקורת והבלוג. אז כן בעזרת הקורס הזה אתם קוראים את המילים האלה עכשיו.

האמת שכבר פתחתי בלוג פעם אחת, פה בגוגל ולא זכרתי שעשיתי את זה עד שנכנסתי לבלוגר וראיתי שיש לי כבר בלוג אבל לא כתבתי שם כלום. היום אתם יכולים לראות שיש לי הרבה מה לכתוב. ואני די בטוח שאתם יכולים להבין שמאוד נהניתי בקורס הנהדר הזה ואני ממליץ לכל אחד.

נושא אחרון, כי אני חייב לסיים. מחר חוזרים ללימודים, רק בפוסט הקודם העברתי ביקורת – דעתנית על מערכת החינוך ועל כמה שכל זה מיותר, אני לא מתחרט על זה אבל לא רוצה לקטר, כי זה לא יעזור לי אז שתהיה לכולם שנת לימודים פורייה ומוצלחת וקדימה תתחילו לספור לאחור, וד"א עוד שבוע ראש השנה! 

אני ממשיך במסע שלי אל הלא נודע....

ללמוד, ללמוד, ללמוד!

הינה עוד פעם אני סוטה מהעלילה ועובר לדברים אקטואליים והפעם – הלימודים. ביום שלישי אני חוזר ללימודים ולמרות שחשבתי להשאיר את פוסט החזרה ללימודים ליום שני באור חיובי אני כותב היום (חמישי בבוקר) את הפוסט הזה באור שלילי. אני אדבר על לימודים, בית ספר, מערכת החינוך,ניסיון, תיאוריה ועוד הרבה מושגים שקשורים בכל המערכת ה"כל כך חשובה" הזאת. אז לפני שנכנסים לעומקו של דבר אזהרה:

אזהרה: הפוסט הבא יהיה חריף מהרגיל, עצבני, שחצני, דעתני במיוחד ויומרני.

12, תרי עשר, דוף פואה, טוולב, דבנצאטי, תנעש וכן הלאה, זהו מספר השנים המתבזבזים על המוסד שנקרא "בית ספר". מוסד שהוא המשקולת המשמעותית ביותר בהמשך החיים שלאחריו. אך למרות אותן 12 שנים שאמורות להיות כה גורליות, בסופו של דבר הן מסתכמות בכמה שעות וכמה דפים שקובעים אם תהיה מנקה רחובות או הייטקיסט.

 בכל התקופה הזאת מדברים איתנו על לימודים, על למידה, על ללמוד, לדעת, להבין אך תמיד מוסיפים איזה מילה אחת קטנה ולא חשובה: "בגרות" המילה הקטנה הזאת שמורכבת בסה"כ מ-5 אותיות יוצרת מצב שיש התעלמות מהמילים הקודמות שנכתבו במשפט. אחרי שהמילה הקטנה מסתיימת ושואלים אותך מה למדת, מה אתה יודע ומה הבנת? מה זה משנה עשיתי בגרות!

אז כן זה המצב שלנו, מלמדים אותנו להיות שפוטים של כמה דפי נייר שיקבעו לנו את העתיד ובאפשרותם להרוס לנו את החיים גם אם נלמד ונשקיע אבל למרות הכל לא נצליח. אולי כי יהיה לנו בלקאאוט רציני, אולי כי מערכת החינוך רקובה מהשורש רמת ושיטת הלימודים מאוד מאוד נמוכה ולקויה ואולי סתם כי אני תלמד שצריך עזרה אבל לא מקבל אותה כי המדינה מרוויחה מהחלשים.

תחרות בריאה? לא בארצנו! במקום לגדל עוד מוחות מעדיפים לוותר על החלשים שרוצים וצריכים עזרה ולעזור עוד יותר לחזקים מה קורה א"כ? החזקים גרים בוילה ובמפעל שלהם עובדים אותם החלשים, שהשתדלו ואפילו ידעו אבל נתקעו בשולחן ונפלו היישר לתוך מבחן הבגרות של חבריהם, שלהם נפסל כמו גם עתידם.

אני לא אתחיל בכלל לדבר על כמה שיטת הלימוד במדינה הזאת עלובה וכמה מקצועות מיותרים נלמדים וכמה מעורר רחמים הניסיון להיות חדשני ולהחליף תוכנית לימודים כל שלוש שנים "כי חדש זה טוב יותר". במקום לכוון תלמידים לעבוד על עתידם כבר היום מכוונים אותם לבחור מגמה, שגם ככה הם יבחרו כי היא מביאה בונוס בציון או כי אין את מה שהם רוצים בבית הספר שלהם.

אתמול פרסמתי את הכתבה מוואלה על ביטול מבחני המיצ"ב (פשוט להוריד את הכובע! איך הם הצליחו לעשות את המהלך הגאוני הזה?!) בפרופיל שלי בפייסבוק ונכנסתי לדיון עם חבר על מערכת החינוך הישראלית וכל מה שמסביב לקחתי בתור דוגמא את שיעור ספרות, שיעור שאני אוהב ומתחבר אליו אבל לא בצורה שבה מלמדים את השיעור. כי כמה אפשר ללמוד לנתח טקסטים? מה לגבי ללמוד איך לכתוב אותם? אני אצטט חלק מתגובה של חברי: "אני מסכים איתך שאין שום דגש על נקרא לזה לתת לתלמיד מעוף למצוא מה הכי מעניין אותו ומה הוא טוב בו ולפרוח שם, מתייחסים לזה כמו מפעל שממנו יש צורה נורמלית אחת לצאת, וכל מי שלא מתאים לשיטה- נדפק. זו בעיה שקיימת לא רק במערכת החינוך אלא גם בצבא וכפועל יוצא גם בשוק העבודה."

אז אני עוד לא בצבא וגם לא בשוק העבודה ולמקומות האלה לא אתייחס אבל במערכת החינוך החוסר בנתינת מעוף הוא יריה ישירה בחזה ובעצם פגיעה בהמשך המעוף בצבא ובשוק העבודה (אז התייחסתי, אל תכנסו לקטנות). תלמידים מתחילים בדבר לא קריטי כ"כ כמו החלפת מגמה ומגיעים למצב שהם לומדים באוניברסיטה משהו פורשים באמצע ובגיל שהם אמורים להיות עם תואר ועבודה מסודרת הם נמצאים בשלב של מעבר לתואר אחר וחיפוש עבודות מזדמנות – אצל אותם אנשים שהגיעו עם דף נייר שכתוב עליו שהם עמדו במבחן הכמה שעות הזה ופסל החסינות בידם.

אוי, אם כבר הזכרתי את פסל החסינות בוא לא נאשים אך ורק את מערכת החינוך (למרות שגם לה יש משקל בזה) למרות שהרבה פעמים נוצר מצב שזה לא ככה החיים שלנו הם לא רק לימודים. וכמה שזה טוב, ולא כי אנחנו סופסוף לא תקועים בכיתה החנוקה במשך 8 שעות אלה כי סופסוף יש לנו הזדמנות לפתוח את הראש וללמוד במטרה לדעת אבל מה קרה? מי התיישב על השלט של הטלוויזיה והדליק האח הגדול? "אני מקווה שאתה מנצל את זמנך הפרטי להנאה מלמידה יקוטיאל? ברור אמא! אני לומד על מה זה אהבה עם דודו אהרון".

טוב זה פוסט על מערכת החינוך ולא על מה שמעבר לזה (גם אם זה מתקשר בצורה כלשהי) אז נחזור לנושא שלנו והינה מגיעה הקטע השחצני:

בעולם מתוקן, במדינה חכמה יועדף תלמיד שדאג לעתידו מגיל צעיר שאמר – אני רוצה להיות עיתונאי ישב, למד, כתב, קרא ולא בשביל לקבל תופס ולהגיד הינה יש לי תופס אני מתאים לכם אבל לא למרות הניסיון והידע המעשי יועדף התלמיד שחוץ ממעט תאוריה ודף נייר עם מספרים גבוהים. אה ואותו תלמיד כנראה יתעסק בתחומים בודדים מהתחומים הנמנים בדף הנייר. מה לגבי שאר התחומים? אז הינה סיפור מה קורה אחרי שמקבלים בגרות:

בלילה שלאחר קבלת הבגרות המלאה כשהתלמיד השמח הולך לישון מגיע שב"כניק מעיר אותו משינה ונותן לו פלאש לפנים ונעלם, ממש כמו בסרטים.

אני למזלי לעתיד שלי לא חושש, כי אני עובד עליו כבר היום נכון שהניסיון שאני צובר והידע מעשי יעניינו לכולם את התחת אבל כשזה יבוא בנוסף לדף נייר העלוב הזה שגם אני אחטוף את הפלאש בפנים זה יהיה שווה הרבה יותר מסתם מישהו עם דף נייר.

אז נסיים בטיפ: תחיו את הווה, קודם כל תחיו את ההווה אבל, (תמיד יש אבל!) עם מחשבה ועבודה לעתיד.

כי תחשבו על זה לרגע – ההווה שעכשיו יהפוך לעבר אבל העתיד שיבוא יהפוך להווה.

למרות המסגרת הארורה הזאת שמוציאה את כל החשק, תנסו ללמוד כמה שיותר מחוצה לה אתם לא תצטערו, תחיו חכם, כי זה רק עניין של זמן שאתם תקבלו את התגמול מזה.

נסיים עם שיר של גידי גוב, קחו אותו לאט את הזמן (וזאת הגרסא ה"שקטה" של הלהיט) העולם יחכה לכם אם תפעלו בחוכמה. תקשיבו לליבכם תלכו אחרי דמיונכם זה יביא את אושריכם.

ואמרתי שאני חופר ואמרתי שזה יהיה פוסט שחצני אז אני מזכיר לכם, אני בן 15 אני לא סיימתי ללמוד ואני עדיין לא עשיתי בגרות, אבל אני כבר היום יודע שצריך לעבוד על העתיד, אבל באמת (ולא במסגרת הכפויה). 

נ"ב: הינה שיר. שכתבתי לשי פירון (כן, זה לא סתם מסומן בצבע זה לינק, תיכנסו! אוי אוי סליחה, תחדרו! ולמי שלא הבין זה שני קטעים שונים) אז מי שאוהב לקרוא תלונות לא רק בפוסט אלה גם בשיר, בבקשה. 

טוב זהו הפעם באמת אני מפסיק.

המשך יבוא....

שיעור היסטוריה - כללי

טוב אחרי שני פוסטים והתבלטות מתמשכת האם להישאר עם בלוג אחד או לעשות פיצול בין הבלוגים. אני חוזר לרעיון המקורי של הבלוג – "הסיפור העלילתי" והפעם העבר – מהולדת סבי דרך חיי משפחתי ברוסיה ועד ההווה בכמה נקודות כלליות.

אז בואו נתחיל מהתחלה הרלוונטית לנו:

ההתחלה:

ב-25 במרץ 1937 בדוולקנובו, הרפובליקה הבשקירית, רוסיה נולד סבי, איסק מיכאילוביץ' ויצמן.

ב-5 בנובמבר 1939 במוסקבה, רוסיה נולדה סבתי, מרינה לאונידובנה ברדיצ'בסקיה.

סבי גר בבית 5 חדרים עם הוריו ואחותו הבכורה לוסיה (שעברה יותר מאוחר לסנט פטרסבורג ללימודים)

לאחר שסיים ללמוד עבר לאופה ולמד שם 3 שנים הנדסאות.

סבתי גרה בדירת חדר עם הוריה ואחותה ומטבח גדול ומשותף ל-3 משפחות.

נקודת המפנה:

מרץ, 1959, קייב, אוקראינה. סבתא שלי נמצאת בחופשה עם משפחתה ופוגשת שם בחור צעיר שהוזמן על ידי דודו לעבוד בקייב במשך אותה שנה. עוד לא עבר חודש סבתא שלי כבר חזרה למוסקבה ומגיע אותו בחור מקייב ומציע לסבתא שלי נישואין ב-28 לפברואר 1960 הם התחתנו.

סבתא שלי סיימה ללמוד הוראה והתחילה בתור גננת סבא שלי הצטרף למפעל הגדול ברוסיה "זי"ל" בערך שנה לאחר הנישואים. ב-10 לבפברואר 1961 נולדה אימי נדיה, 6.5 שנים לאחר מכן נולד דודי לאוניד ב-15 לאוגוסט .1967 עקב מספר הנפשות הרב שהצטבר בבית משפחתי עברה לדירה אחרת בעלת שלושה חדרים ומטבחון קטנטן בקומה ה-9 והאחרונה בבניין לא רחוק מהבית הקודם.

בין לבין:

עם השנים סבא שלי התקדם במעמדו במפעל והפך לאדם ה-5 מלמעלה במפעל שעבדו בו אלפי אנשים, סבתי התחילה ללמד בבתי ספר יסודיים (כיתות א'-ד') והייתה סגנית מנהלת בכמה מהם. אימי סיימה ללמוד וקיבלה תואר בביולוגיה, עבדה במרפאות בתור עוזרת אא"ג ולבורנטית והייתה מורה בקולג'ים.

ישראל:

ב-1991 בלי לסיים את לימודיו בקולג' עלה דודי לארץ וגר בקיבוץ. בינואר 95 אימי עלתה לארץ וגרה במרכז הקליטה של עולים חדשים (טירן) שבהרצליה. באותה תקופה דודי שכר דירה באלנבי בתל אביב. בספטמבר באותה שנה סבתא וסבא שלי עלו לארץ וביחד עם דודי שכרו דירה בכפר סבא ברחוב על שם משפחתינו. לפני שסבי וסבתי הגיעו אמא שלי הכירה בחור במרכז הקליטה בהרצליה, אחרי שהם עלו הוא שכנע את אימי לעבור לגור בכפר סבא עם שאר המשפחה ושבוע לאחר מכן עצב את משרד הקליטה בהרצליה ועבר לגני אביב.

לאחר כ-8 חודשים משפחתי רכשה דירה בת 4 חדרים באריאל בבניין תלת קומתי בקומה התחתונה עם גינה דו קומתית. הבחור אותו אימי פגשה, יעקב (ישה) חיכה שהבית שקנה בגני אביב יבנה.

כעבור פחות מ-3 שנים ב-14.1.98 יעקב הפך לאבי הביולוגי אך חוץ מפעמיים שהוא ביקר בהן כשהייתי בן פחות משנה הוא לא נראה יותר בביתנו ובחיינו.

המשך החיים בישראל:

בשנת 00 אימי רכשה דירה לעצמה במרחק של פחות מ-10 דקות הליכה מסבי וסבתי, דירת שלושה חדרים. למרות זאת עברנו לגור בה באופן קבוע רק עם עלייתי לכיתה א' עד אז היינו גרים אצל סבתא וסבא שלי ונהניתי להיות הילד שגר הכי קרוב לגן. מאז שהתחילה לעבוד אמא שלי עבדה בתור לבורנטית ולאחר שבשנים הראשונות עבדה מעט עקב מצבינו המשפחתי עם השנים היא התחילה לעבוד יותר ולאחר שעברנו לבית שלנו סבתא וסבא שלי היו באים לישון איתי כשאימי הייתה בעבודה בלילות (לבורנטית).

יותר מאוחר דוד שלי שחזר לכפר סבא והתחתן הביא לעולם תאומות וסבתא שלי הייתה נוסעת בימי שלישי לכפר סבא כששני ההורים עובדים.

השנים האחרונות:

בשנים האחרונות אמא שלי ממשיכה להיות לבורנטית סבי וסבתי הזדקנו, אני גדלתי והתבגרתי ולאחר תקופה שסבא שלי לא יכל ללכת ובימים שאמא שלי עבדה הייתי הולך לישון אצלם בינואר האחרון החלטתי שהגיע הזמן להפסיק ומאז לפחות 3 פעמים בשבוע אני נשאר לבד. בנובמבר בשנה שעברה הצטרף אדם חדש לחיינו. לאחר שחיה לבד כל השנים אמא שלי מצאה חבר ולאחר פחות מחודש הוא הפך לדייר קבוע בבית ומאז הוא ישן כל לילה כשאימי לא עובדת. הגעתו, המתח שהצטבר עם השנים, גיל ההתבגרות שלי וגיל הזקנה של סבי וסבתי הגדילו את החיכוכים שהיו בבית וגרמו לפיצוצים.

כדי להשאיר אתכם במתח וכדי שיהיה טעם לבלוג ההמשך יבוא... 

חג שמח לכדורגל האנגלי

 פעם נוספת אני לא הולך לפי סדר הפוסטים שלי ועכשיו הבנתי סופית שהבלוג שלי יתחלק לשני חלקים עיקריים – סדר מתוכנן ופוסטים שקשורים יותר בנושא השוני שלי, המשפחה, הסביבה וכו' ופוסטים "רנדומאליים" שידברו על התחביבים שלי ועל אירועים. אז אחרי שהפוסט הראנדומלי הראשון היה על אלביס עכשיו מגיע פוסט על אהבה אחרת שלי – כדורגל.

היום חוזרת הליגה הטובה בעולם, ה"פרמיירליג" – הליגה האנגלית הבכירה. עוד עונה מסחררת תצא לדרך מקרבות הצמרת עד קרבות ההשרדות ואפילו הקרבות על העשירייה הראשונה, כל התהליך הזה יתחיל היום וימשיך עד אמצע מאי ואני אעקוב אחריו במשך כל הזמן הזה.

מחר נרשמת היסטוריה, לאחר 26 עונות מנצ'סטר יונייטד פותחת עונה כשאלכס פרגסון לא עומד על הקווים. למחליף שלו קוראים דיוויד מויס, כן גם הוא סקוטי, כן גם לו יש מבטא סקוטי וכן גם הוא מאמן עם רזומה מרשים בגידול שחקנים אבל בסופו של דבר אין מה להשוות בין השניים.

אבל את ההתאבלות על אלכס פרגסון כבר עשיתי והגיע הזמן להמשיך קדימה אחרי משחקי אימון לא מוצלחים במיוחד (לדעת הרוב) ולא חשוב בכלל (לדעת מי שיש לו ראש על הכתפיים) במשחק הרשמי הראשון שלו דיוויד מויס הוביל את הקבוצה לזכייה במגן הקהילה ה-20 בהיסטוריה של הקבוצה, כמספר האליפויות.

מחר ב-19:30 יצאו חניכיו של מויס לסוונסי, ווילס וישחקו את משחק הליגה הראשון ללא אלכס פרגסון מזה 26 שנים (ואני לא מדבר על משחקים בהם הוא הורחק או לא הגיעה אליהם מסיבות כאלה ואחרות).

חוץ מהמשחק של יונייטד שיהיה המאוחר ביותר (19:30) ישוחקו עוד שישה משחקים מחר בליגה האנגלית בכירה, שאר המשחקים ישוחקו ביום ראשון ושני (המשחק האחרון ביום שני בערב).

אני יכול לכתוב עוד הרבה אבל הבהרתי את הנקודה ואין טעם לחזור עליה, מחר הליגה רק מתחילה ולא מסתיימת ויהיה לי עוד הרבה מה לכתוב בנושא. חג שמח לאוהדי הכדורגל האנגלי!

דבר אחרון, מחר גם נחגוג יום הולדת לדוד שלי, אז חג שמח לדודי לאוניד. 

שיר הנושא המלא של הפרמיירליג, קסביאן - Fire (אש):

LONG LIVE THE KING

אני יודע שלא נהוג לכתוב שני פוסטים בפחות מ-24 שעות  ובכללי זה פוסט מהסוג שתוכנן להגיע בהמשך אבל עקב זה שפתחתי את הבלוג מאוחר יותר מהמתוכנן ועקב זה שהיום הגיע אני כותב פוסט זה 12 שעות אחרי הפוסט הראשון.

16 באוגוסט 1977, ממפיס, טנזי בארה"ב. אלביס פרסלי עוזב אותנו. אבל לא, אני לא אתאבל על מותו מסיבה אחת פשוטה – באותו יום שפורסם בתחילת הפסקה אלביס לא נפטר, אלביס עזב אותנו אבל הוא נשאר חי רק במקום אחר, בזהות אחרת, בדרך אחרת הרחק מאור הזרקורים.

אז כפי שאתם יכולים להבין מהפסקה הקודמת אני מעריץ מושבע של המלך ואני מאמין בקונספציית המוות שלו, אתם יכולים להתווכח ויכולים לא להסכים אבל אין דבר חזק מהאמונה הבריאה.

הרומן שלי עם אלביס התחיל בינקות, משפחתי נהגה לשמוע אותו ומאז שאני זוכר את עצמי אלביס היה הבסיס לאחד הדברים החשובים בחיי – מוזיקה. בגיל 7 אמא שלי רכשה לי את הדיסק הראשון של אלביס, זה היה דיסק הלהיטים שיצא בשנת 2002 ElV1S וכלל שירים בסדר כרונולוגי מכל הקריירה של המלך.

מאז התבגרתי קצת, למדתי קצת אספתי עוד דיסקים, שמעתי עוד שירים וביצועים, קראתי ראיתי האזנתי ואספתי. ביוני האחרון ביקרתי בפונדק אלביס בנווה אילן ילד ירושלים. לצערי הרב לא הצלחתי להיות רעב (וכ"כ רציתי להיות רעב כדי לאכול את ההמבורגר שאלביס היה אוכל) אבל נהניתי מהאווירה ואפילו רכשתי לעצמי שעון מעורר קטן ויחודי.

אלביס לימד אותי על כוחה של המוזיקה, על כח האהבה ועל היופי שבלהיות שונה. אז כפי שכתוב בתיאור הבלוג שלי אני כותב ואכתוב על השוני שלי וגם אלביס היה שונה, תנועות מוזרות, פאות לחיים, חליפות גדולות, צחוקים במהלך ביצוע השירים. כל זה היה שונה ומוזר לעולם, אבל זה אירוע של אדם גדול אחד במהלך ההיסטוריה שהיה שונה מהנהוג והצליח לסחוף ולשנות את העולם והמשך ההיסטוריה.

אז אני אמשיך להאמין שקיים סיכוי שהיום בגיל 78 אלביס יושב באי הבודד שלו או בזהותו החדשה בבואנוס איירס ומנענע את האגן החלוד מעט שיכול לגרום לו לכאבי גב אך אני בטוח שעם מסאז' טוב מדי פעם הוא חוזר לנענע את האגן ממש כמו בפעם הראשונה.

ג'ימי אליס אוריון – אלביס חזר

בכתבה הזאת מווינט בשנת 2002 מתוארים 10 סעיפים ש"מוכיחים" שאלביס לא נפטר היום ב-1977. הסעיף האחרון מדבר על הכפיל של אלביס – אוריון.

על פי הערך שלו בויקיפדיה ב-26 בפברואר 1945 נולד במיסיסיפי פפסגואולה ג'יימס יוז בל שמאוחר יותר הפך מוכר עם השם ג'ימי אליס "אוריון". מעולם לא היה אדם שכל כך דמה לאלביס בקול, בתנועה, בלבוש ובמראה. אני עדיין לא החלטתי עם עצמי האם אוריון הוא אלביס שעבר ניתוח פלסטי או שאוריון הוא הממשיך הלא מוכר של אלביס שנשלח עלינו לטובה (אבל לא זכה לפרסום ולהכרה רבה). טוב, אני לא אנסה להבין את זה בפוסט הזה כי זה יהיה יותר מדי ארוך אז לקראת סיום אנעים את זמנכם עם שני שירים.

הראשון: Maybe Tomorrow  של ג'ימי אליס אוריון.

השני: באמת שקשה לבחור שיר אחד של אלביס ולמרות שיש לי שיר שאני יכול להגיד שהוא השיר האהוב עלי ביותר אני אבחר לשים שיר אחר.

הינה הסצנה המקורית והביצוע המקורי בסרט Jailhouse Rock כמו שם הסרט כך גם שם אחד מהלהיטים הגדולים של אלביס. ד"א אני ממליץ לכל אחד שאוהב סרטים ישנים עם פאבים אמריקאים ישנים, אהבה ישנה וסיבוכים (כניסה לבית סוהר...) לראות את הסרט הזה ובכללי את כל סרטיו של המלך (שאת כולם יש לי על המחשב).

טוב אז אני מקווה שאחרי הפוסט המייגע הזה תמשיכו לקרוא את הבלוג שלי ולא תפרשו עקב החפירות (כן אני נותן לכם פה ספויילר, אני חופר, מאוד).

TCB חברים (שעל המושג הזה אתם מוזמנים לקרוא), LONG LIVE THE KING.

נעים להכיר, אני נער שונה במשפחה סובייטית

הכל התחיל כבר לפני כמה שנים אבל עלה מדרגה לפני חצי שנה, התחלתי להרגיש שאני לא יכול להחזיק את זה יותר,שאני מתחיל לאט לאט לאבד גובה ולהתקרב להתרסקות, המנוע כבה, הכנפיים נפגעו אך לא ויתרתי, החלטתי שאני לא מתרסק ושאני מקבל עזרה אבל לא ממגדל הפיקוח.

כמובן שאני לא טייס אני נער בן 15, קוראים לי דויד ואני מאריאל והחלטתי לפתוח את הבלוג הזה במטרה להמשיך לעזור לעצמי. הבלוג יספר על חיי המיוחדים, על השוני שלי בחברה ביחס לנוער ועל משפחתי השונה גם כן.

אני גר בבית שלושה חדרים עם אימי – נדיה, עלתה מרוסיה בינואר 1995 בגיל 33. את אבי אני בכלל לא מכיר והוא אף פעם לא עניין אותי. במרחק 5 דקות הליכה (הליכה בקצב שלי) גרים סבתא וסבא שלי, הוריה של אימי. סבתא מרינה בת 74 וסבא איסק בן 76 עלו לארץ כמעט שנה אחרי אימי. שלושת האנשים האלה הם האנשים שהשפיעו עלי הכי הרבה לאורך כל חיי חינכו אותי ו"הפכו" למה שאני היום – נער אינטליגנט עם בעיות קשב וריכוז, מתקשה למצוא את מקומו בנוער הישראלי. בנוסף עברתי גם כמה משברים רגשיים חרדות, דיכאון ותקופות לא נעימות אחרות, אבל אם אכתוב עכשיו על הכל אז מה הטעם בבלוג הזה?

לכן אני רוצה להכניס אתכם לעומק אבל כך שיחשוף רק את ההצגה, בבית אנחנו מדברים אך ורק ברוסית, העברית של אימי לא טובה ביחס לכמות השנים שהיא בארץ סבי יודע מעט עברית וסבתי יודעת רק כמה מילים. אני שולט בשפה הרוסית המדוברת בשונה מרוב הנוער שמדבר עם משפחתו בחצי-חצי. וכמובן שבתור היחיד שיודע עברית בבית נופל עלי עול שלא נופל על נערים אחרים, אני כותב מכתבים לעירייה, לחברת המים, למשטרה ולכל מקום אחר שדורש מכתב ברמת ניסוח גבוהה. הפעולה הזאת, היא אחת הפעולות שגורמת לסיבוך המיקום של כל אחד בבית. ועל כך אפרט בפוסטים הבאים.

אז למה להזכיר את הסובייטיות? כי גם ככה אני שונה, גם ככה אני לא "רגיל" ומיוחד בהרבה תחומים ואיך להגיד את זה, משפחה שעדיין לא עברה למאה ה-21 למרות שסבתא שלי יושבת הרבה על המחשב משחקת מתכתבת ומדברת, בגישה, בהתנהגות ובהבנה שלה היא עדיין חיה באמא רוסיה של לפני שנות ה-90, מקום שאני מגנה ומצטער על כך שמשפחתי חונכה שם.

כחלק מהשוני שלי וזה שאני מדבר בבית ברוסית אני חשוף מאוד לתרבות הרוסית המודרנית והישנה אם זה מוזיקה, קולנוע, טלוויזיה, ספרים וכדומה ולכן אני מרגיש שהביקורת שלי על המקום ההוא מאוד אובייקטיבית ונכונה לעומת משפחתי שלא מכירה ולא מבינה בשום דבר ישראלי, למרות שהם חיים פה כמעט 20 שנה. (טוב מה לעשות שאמא שלך אחרי כ"כ הרבה שנים מתבלבלת בין ט' לת'.)

טוב, זה הפוסט הראשון בבלוג שלי – "נער שונה במשפחה סובייטית" המשך יבוא....