טוק טוק טוק תתעוררו כי אין דבר שהוא סתמי

אמנם הבלוג נפתח ביולי אבל וואו כבר פוסט עשירי ויותר מ-500 כניסות?! בהחלט מרגש, מספק ומשמח שיש אנשים שמתעניינים בדברים שאני כותב ואני אפילו לא מתביית על נושא מסוים מה שבד"כ מקשה על התחברות ומעקב אך כרגע אני רואה משהו אחר. אז תודה לכל הקוראים אתם מאוד משמחים אותי ואני מאוד מקווה שזה הדדי.

אתחיל בעצה, עצה בעיקר לבני הנוער שמתעלמים, מוותרים או מפחדים. אני קורא לזה שלושת הממי"ם (לא באמת, חשבתי על זה רק עכשיו) ושלושת הממי"ם אלו שלוש פעולות שאנחנו נוטים לעשות והן פוגעות בנו. יש הרבה מאוד נוקדות להסתכל על שלושת הממי"ם אבל אני אבוא דווקא מגישת הבריאות.

רבים מבני הנוער (שוב, בעיקר) נוטים להתעלם מכל מיני כאבים או דברים מוזרים שהם מרגישים (בין אם זה פיזית או בנפש) ובכך הם פוגעים בעצמם. רובם עושים את זה בלי לדעת שהם נפגעים והפוגע הוא הם עצמם אך יש גם כאלה שיודעים שהם פגועים אך מוותרים גם אם הם יודעים שיש להם משהו אבל אנשים עם סמכויות (הורים, רופאים) מעדיפים לעבור על זה בשתיקה ואח"כ הם מאוד מצטערים אך אין לכם מה לשמוח מהצער שלהם – הצער הוא עליכם. אז לפני שאני ממשיך, הבהרה – אני לא אומר שלא צריך לסמוך על רופאים, אבל לא צריך להאמין לכל מילה שהם אומרים כשאתה מרגיש כאב שלא היה לך והוא לא אופייני לסביבה שלך (גיל, תורשה, מין, מבנה גוף וכו' כו') אז גם אם הרופא אומר שאולי יש משהו אבל ככה, לא רציני אז להגיד לו: אתה אומר שיש משהו אבל מצד שני לא רציני? אני חושב שאתה הוא האחד שלא רציני.

כמובן שלא צריך להגיד את זה במילים האלה מספיק שלא תלכו יותר לרופא הזה. אך מה הבעיה פה? פחד, פחד מלשתף, מלבקש עזרה רק לספוג ולספוג ומה הדבר שהכי גורם לפחד? לפחד. לכן אל תפחדו לשתף את המשפחה, הרופאים, החברים ואפילו יותר מזה. כל עוד תעשו את זה בטעם טוב זה רק יועיל לכם. אז תיפטרו משלושת הממי"ם וזה יוריד מכם אבן כבדה שנוגעת לא רק בנושא הבריאות אלה גם בחברה, בהצלחה הלימודית, במיצוי העצמי ובמציאת העצמי.

אני כתבתי את מה שכתבתי כי אם לא הייתי מבטל את שלושת הממי"ם הייתי היום או אולי בעתיד במצב בריאותי הרבה יותר גרוע, אך נלחמתי גם כשאמרו לי לא ושיתפתי וביקשתי עזרה והינה המצב משתפר במגמה איטית.אבל בטוחה.

בנושא אחר, אתמול אספתי מהדואר את שני הספרים שהזמנתי "עצמאי בשטח" שנכתב על מאיר אריאל ו"נחירה פומבית" שכתב דני סנדרסון ב-1977 (ספרו הראשון). הספר על אריאל כולל את כל הטקסטים המולחנים שלו מגיל הנעורים ועד למותו, שירבוטים שלו, הסברים תמונות מחייו ועוד הרבה דברים שכל מעריץ של מאיר חייב. בין שיתופי הפעולה הרבים שלו עם אמנים בולטים בניהם שלום חנוך, אריאל זילבר ועוד רק פעם אחת הוא שיתף פעולה עם דני סנדרסון, בשיר שדני התחיל לכתוב אך לא ממש ידע מה לעשות איתו והחליט ללכת למאיר וכך נוצר לו השיר בשדה הירוק.

דבר אחרון שאבחר להתייחס אליו בפסקה רחבה יחסית. בתור אחד שמאוד אוהב לעקוב אחרי התפתחויות טכנולוגיות, גאדג'טים, המצאות גילויים מדעיים וכל מיני אני מאוד מאוד בעד אתרי תמיכת המונים. מעבר לזה שאתם תרוויחו דברים מגניבים ביותר (תלוי באיזה תחום/פרוייקט) ותהיו חלק מיציאה של פריט מסוים לשוק או תחילת פס יצורו. הרבה ג'אדג'טים, יצירות אומנות ואירועים וכו' עברו דרך אתרים בסגנון כמו קיקסטארטר (האתר הגדול בעולם בנושא) ודומיו ואפילו יש אתר ישראלי – האדסטרט (למרות שיש גם פרויקטים ישראלים בקיקסטארטר תלוי אם הם עולמיים או לא) למשל הופעת השנה לזכרו של מאיר אריאל בקיץ האחרון אספה את כספה בהאדסטרט כמו גם האלבום הראשון של ה"חצר האחורית" להקתו של תומר יוסף ויענקלה רובליט שכתב את רוב המילים לאלבום. אז באמת שאם אתם מחפשים להשקיע, להרוויח לקבל סיפוק ולהינות אני ממליץ על משהו כזה. (למשל משהו שרץ עכשיו חזק בקיקסטארטר זה מדפסות תלת מימד).

היום הלך לעולמו הרב עובדיה. אני יכול לכתוב הרבה דברים, בעיקר רעים אבל לא אעשה זאת רק אשאל שאלה: אתם רואים איך כל המאמינים בדרכו של הרב מלווים אותו בדרכו האחרונה? איפה מעמד הביניים שכל היום מתלונן ומתקרב למוות עם כל העלאה במיסים ע"י יהיר לפיד אבל לא עושה שום דבר אמיתי?

אסיים בשיר כמו תמיד, לא לא "בשדה הירוק" שציינתי מקודם אבל כן במאיר אריאל, מאיר אריאל שר בוב דילן בעברית. (Knocking on Heaven's Door)

מילים מקוריות ולחן: בוב דילן

מילים בעברית: מאיר אריאל

השיר נכנס לאלבומו האחרון של מאיר ולהקת כאריזמה "דלתות נפתחות מעצמן" (אלבום הופעות).

חזרה לשגרה, התקדמות די בריאה, אהבה לקריאה ושירה מצוין לאחר תקופה די רעה

עשרה ימים עברו מהפוסט הקודם, ומה קרה בהם? כמו שאני נוטה להגיד "בגדול" לא הרבה מאוד, אבל אני אוהב להיכנס לפרטים.

בשבוע של חול המועד סוכות, השבוע האחרון לחופש כיפור+סוכות השתדלתי לנקות את הראש ולהירגע מה שאני יכול להגיד שהצליח לא רע, בסופו של דבר. למרות הכל נאלצתי לחזור לשגרת הלימודים והרופאים (וואו, אני מגדיר זאת בתור שגרה מסוימת) אז ביום ראשון התחלתי טיפול פיזיותרפי בקופ"ח באריאל ומי שמטפל בי הוא אותו אחד שטיפל בסבא שלי בתקופה שלא יכל ללכת. הייתי שם כמעט שעה, הצפתי אותו בהמון מידע רפואי, גם כזה שהוא לא מבין בו (לא בהכרח) אבל קשור לנושא והוא עשה כמיטב יכולתו ומעבר לכך בהסברים, ברעיונות איך להתמודד עם הבעיות ומי יודע? אולי זה עוד ייפתר.

יום לאחר מכן, יום שני לאחר הלימודים נסעתי עם אימי לרעננה לאורתופד ה"נחשב" ד"ר וייגל דניאל, מנהל מחלקה שיקומיות בשניידר, כירורג ומומחה לאורתו פדיית ילדים ועמוד השדרה. אך מה הטעם באדם נחשב כשאני מראה לו שיש לי משהו לא טוב ונשלחתי לצילום ואני צריך הפניה לMRI והוא הביא לי אותה רק משום שהוא לא רצה לבטל משהו שרופא אחר שלח (התלוננתי לראשונה לאורתופד באריאל שנמצא בחופשה) אז לאחר הMRI והבקשה לצילום רנטגן של הגב (הפיזו' ביקש) ושום דבר שלא יכולתי להשיג אצל הרופא באריאל (בלשונות המעטה של הרבאק) נפל לי ולאימי האסימון ועשינו את הצילום ללא תור ברעננה. אמנם לא חמור אבל ללא היותי רופא אפשר לראות שהסקוליזיס שלי לא חמור למזלי הרב אבל אסור להזניחו וזה דבר שנכון לכל אחד לכן אם אתם חשים חוסר יציבות וכאבי גב תבדקו את עצמכם זה פשוט. אבל אני יודע שאחרי שמעום שכזה מצפים למסקנה או תובנה אז בבקשה: (מניסיוני בלבד) אורתופדים יעשו הכל כדי לשחרר אתכם ולהגיד שאין לכם כלום, פיזיותרפיסטים הם ההפך הגמור (וזה לא פעם ראשונה שאני בטיפול פיזותרפי)

בנושא אחר, אחרי שקראתי את ספרו האחרון של דני סנדרסון רכשתי את  ספרו הראשון והבנתי שאני הולך לקרוא את כל ספריו בתקופה הקרובה אמנם זה לא הספר היחיד והראשי שקניתי אבל אני מתייחס קודם כל אל דני משום שנתקלתי בבעיה בחיפוש של אחד הספרים: "אני אדם פשוט, סוניה" ספר רישומים של הגאון שיצא לאור ב-99, הוצאת ידיעות ספרים אז אם מישהו יודע איפה כמה ולמה אני אשמח שתפנו אלי. הספר שקניתי ואיתו מגיע בפלוס אחד הספר הראשון של סנדרסון הוא "עצמאי בשטח" ספר שיצא ב-2010 כולל את שיריו, לחניו קטעים ביוגרפים ועוד של המנוח מאיר אריאל.

אני לא זוכר מתי כל כך חיכיתי לקרוא ספר.

דבר אחרון שארצה לדבר עליו: שירה נגינה וכתיבה. בתקופה האחרונה קצת לא זורמת לי כתיבת השירים אז אני אחכה עם זה כמה זמן, אך בעניין הנגינה והשירה אני מנסה לפתח את קולי העייף ששר לצלילי נגינתי. כי אין יותר מהנה מלשיר ולנגן את השירים היפים והאהובים ביותר. רציתי לשתף אתכם בביצוע של עבדכם הנאמן אך עם כל האגו והשמחה לאיד החלטתי לא לפגוע בשמיעתכם ואני אחכה בסבלנות שיצא לי ביצוע נסבל.

נ.ב: בזמן כתיבת הפסקה האחרונה קיבלתי עוד הודעה משמחת, אישור לMRI. כמה מזל שהפעם זה לא יהיה לראש כי עוד MRI אחד ואני אהיה חירש מהרעש הנורא.

אני אבחר לסיים עם שיר של אחד מזמרי הקאנטרי הגדולים שחגג יום הולדת 78 ביום ראשון. מזל טוב לג'רי לי לואיס.

שוברת ללבות קטנה, אני שבור ללא תקנה וזאת סיבה מספיק טובה אז בואי, כן...

בפוסט הקודם לא התייחסתי יותר מדי להפסקה הגדולה שעשיתי, סיפרתי עליה בכללי כי היא איבדה מהאקטואליות שלה. אמרתי שאני אנסה לחזור למסלול יותר ברור וכרגע אני חושב שאני מקיים את הבטחתי.

לאחר שבוע מטורף שכל יציאה מהבית, כל יום מלווה בכרטיס מכבי, כסף שנתרם בעילום שם מרצון עז של הארנק שלי ליפול מהכיס והמוח שלי להיות עסוק בשטויות ולשים לב כש"הרכבת האחרונה לממפיס" (לא קראתי עדיין, לא יודע מתי אקרא, אבל אני יודע שאני הולך ליהנות, למטורפים בלבד) כבר יצאה ואני לא עליה. (אני מקווה שאתם יודעים לגגל ואם אתם עדיין לא מבינים למה דווקא ממפיס תסתכלו על הרקע של הבלוג).

ביום חמישי לפני יציאתי מהבית התבדחתי עם אימי על כך שאני יוצא מהבית בלי כרטיס מכבי ואני לא זוכר מתי זה קרה בפעם האחרונה, אז כן לא הלכתי לרופא או משהו כזה הלכתי למשחק כדורגל ראשון מאז גמר היורו ב-18 ליוני. באורך פלא איך שיצאתי מהאוטובוס שחכתי את שמות הרחובות והדרך לאצטדיון בלומפילד שלא הלכתי אליו ברגל כבר כמה חודשים ואת הרחוב היחיד שזכרתי את שמו בכלל לא מצאתי, אבל מי צריך לזכור שמות ולשאול אנשים כשיש לך חושים של אשכנזי מפוחד בדרום תל אביב?

אז כן הגעתי למשחק שתי דקות לפני ההתחלה בטיימינג מושלם אחרי שהייתי צריך להיגרר לצד השני של המגרש כי רק בקופות ההן אפשר לקחת את הכרטיסים (חוכמה עילאית). ואיך המשחק? השני הכי גרוע שהייתי בו. לא ארחיב יותר על החוויה הדי משעממת ואעבור הלאה.

מחר, הדרבי של מנצ'סטר, מנצ'סטר יונייטד תתארח אצל מנצ'סטר סיטי לדרבי הגדול של מנצ'סטר לאחר קיץ היסטורי והיסטרי בצד האדום של העיר וקיץ מעניין בצד הכחול של העיר שתי הענקיות (אחת ביוקרה והשניה בחשבון הבנק)  נפגשות למשחק הגדול. כמו תמיד במשחקים גדולים יש נציגות גדולה לארץ הקודש וישראלים רבים יהיו במשחק ויעודדו את הצד הנכון. בואו נקווה לטוב וגלורי גלורי מאן יונייטד.

במעבר חד. בימים האחרונים, ימים של המון תהיות ותובנות על החיים ועל הרבה דברים שרק משוגע כמוני יתהה עליהם בסיטואציה שהוא פוגש בחיים. אחד הנושאים שהכי העסיקו אותי בתקופה האחרונה זה נושא הבריאות, נושא שכתבתי עליו הרבה פוסטים ולקח נתח שמן מהזמן והאנרגיה שלי בשבועות האחרונים. לפני כמה ימים אמא שלי התקשרה אלי ואמרה לי שהיא קיבלה טלפונים מהיועצת בבי"ס ומהמורה ומה זה הפוסטים האלה ואל תכתוב דברים כאלה באינטרנט ובלה בלה בלה.

אז אם צוות החינוך באמת החליט להיכנס עמוק ולעקוב אחרי עד לפה וקורא מילים אלה אני רוצה להבהיר נקודה: נעים מאוד, אני דויד ויצמן. אני אוהב להתבטא בכתיבה בפומבי. אני דעתן ופרובוקציסט אני אוהב לכתוב בסגנון עוקצני, קיצוני, חריף ודעתני גם אם זה מלביש עלי מסיכה לא חיובית במיוחד.

לפחות אני יודע שזה עובד מצוין, איך? תראו איך התייחסתם לזה, אבל זאת בכלל לא הכוונה, רק הוצאת תסכול ופריקה עם הבנה של כמה דברים על עצמי ועל הסביבה לאחר קריאה מעמיקה שבאה מהתקף חרדה, גם אני בן אדם.

נקודה שניה שארצה להתייחס אליה בנושא הכתיבה והתהיות, הרבה פעמים אני רואה את המשפט: "עברית שפה יפה" ואני לא מצליח להבין איך עברית ויפה נמצא באותו משפט. אמנם אני כותב עכשיו בשפה הזאת אבל זאת פשוט לא שפה יפה, עברית זאת שפה מאוד מוגבלת (מילולית, דקדוקית, לשונית, תכנית) אבל זאת עדיין השפה הראשונה שלי ובמקום להתלונן על כמה שזאת שפה לא משהו (משהו שהרבה מאוד עושים) אני מנסה לחפש את הצדדים הטובים שבשפה, ויש כאלה.

בין הניסיות שלי לכתוב משהו שירצה את האני הפנימי שלי והתאהבות גוברת במוזיקה ישראלית טהורה אני רוצה להגיד למבקרי השפה (בניהם אני) לפני שאתם מרימים ידיים תחשפו (לא קל) את הצדדים הטובים של השפה בכל דרך שהיא. אז אני לא טיפוס של ספרות לכן הלכתי לכיוון שאני נושם – מוזיקה.

גם השפה המוגבלת יכולה להפוך לעשירה בין רגע לאחר שתשמע אותה ממישהו קצת אחר.

טוב לא חסרים לי נושאים לכתוב עליהם או לשתף אותם ובאמת שכל פוסט זה קצה של מזלג אבל אני צריך לדעת לעשות את העבודה אז כמו תמיד ההמשך יבוא, ויש למה לצפות...

באמת שלא ידעתי איזה שיר לשים ובמיוחד לא באיזה גרסא. הופעה או הקלטה? לפני שנה או לפני 20 שנה? אז למה לא לקחת משהו שנכנס באמת ללב.

סטופ, נגעתי בספר, בתור בן תמותה המגנה צביעות

לא, אני לא נעלמתי ולא, הבלוג לא נסגר פשוט עשיתי הפסקה. כן אני יודע שזה מעט תמוה אחרי שהייתי כותב גם 3 פוסטים ביומיים אבל היה לי צורך לעשות הפסקה. אז אם חששתם או שאפילו שחכתם מקיומו של הבלוג או מקיומי שלי אנחנו כאן, ואנחנו חוזרים.

אז מה באמת קרה מאז הפוסט האחרון? (שפורסם ב27.8) חזרתי לשגרת הלימודים, חוויתי עליות ובעיקר מורדות רבות, גופי מנסה להכניע אותי עם עוד בעיה ועוד בעיה אבל קצרה ידו מלעשות זאת, אני חזק מספיק כדי להתעלם מהכאב ולהמשיך הלאה, לפחות בערך.

אז כן, יש הרבה מאוד דברים שקרו בשבועיים+ האלה אבל אני צריך לשמור על פיקנטיות, אקטואליות ואורך מסוים לפוסטים. אז אתחיל ממשהו משמח:

לפני כשבוע הזמנתי ספר, לרובכם זה לא ישמע, מה בכך אבל אני שכה אוהב לקרוא, מתעב ספרים. אני לא יכול לקרוא ספרים, אין לי סבלנות לעלילות הארוכות ואת האמת? קראתי כמה ספרים בודדים בחיי. אני קורא המון, אבל לא ספרים. אז מה פתאום שאני אקנה ספר? בשתי מילים – דני סנדרסון.

כל אדם שמעריץ מישהו, תמיד יחפש איך להתחבר אליו, איך להבין אותו, איך להרגיש אותו. אז איך אני ארגיש את דני? בארבע מילים – "עור התוף של קרדיף" ספר שיצא ב-2007 ספר שכל פרק בו הוא סיפור קצר מתקופה שונה של דני בחיים, ספר אוטוביוגרפי שמספר על החברה הישראלית בתקופות ובמקומות שונים ע"פ הגאון שיוכר לחלקיכם בתור סיליבה במפר.

עוד לא סיימתי לקרוא את הספר ואני בקושי מתאפק שלא לעשות את זה, הספר די קצר לצערי אבל מלא ברגשות, מסקנות, חוכמת חיים, הומור ודני סנדרסון. הספר כ"כ מגוון שאני אשתמש בו על מנת לעבור לנושא הבא שארצה לכתוב עליו. (לקרוא את התמונות משמאל לימין ואז להמשיך לקרוא את הטקסט)

כפי שניתן להבין מהפסקה הקודמת (ומשם הספר שרשום למעלה בצד שמאל) שני הצילומים האלה נסרקו מהספר, (שם הפרק: "חלונות אוטומטיים") אז איך זה קשור לנושא שעליו אדבר?

"במשך חיי למדתי שתמיד כדאי להתנצל מיד, ולא משנה מה המצב ואם אני אשתם או לא. זה מיד מרכך, מנטרל ומשחרר את הברגים של כל התסבוכות העומדות להתפוצץ." כן היום יום כיפור, יום החתימה, יום הסליחות, הפסח של הנפש והאמת הפנימית, היום הצבוע ביותר בשנה ואחד הימים שחושפים את פניה האמיתיים של הדת, הפנים הכל כך מכוערות שרוב הזמן מסתתרות מעיני השבויים אבל גם היום, שהפנים חשופות לראווה השבויים ילכו שולל. אז הבקשה שלי – אל תהיו צבועים, יותר מדי לפחות.

אסיים במה שהתחלתי ממנו.

אני אשתדל לחזור לכתוב בתדירות יותר גבוה וסבירה אך למרות שמאוד עוזר לי להוריד את הסלעים הכבדים מהלב בכתיבת מילים אלה אני לא הצלחתי להתרכז יותר מדי בזה בתקופה האחרונה, אתה רוצה להתעסק בכתיבה והגוף רוצה להתעסק בלהכאיב לך.

אז לא, לא מוותרים לגוף אבל גם לא משתינים עליו בקשת כי הוא ישתין עליך בשמיניות ואתה היחיד שיפסיד מזה. להאניש את הגוף זה מעט מוזר עקב זה שהוא חלק מהאדם עצמו, אבל לא תמיד הם משתפים פעולה וצריך למצוא את נקודת השווה. אותה אני ממשיך לחפש.

אז שיהיה צום קל לכל הצמים, חופש שמח ומהנה לתלמידים, אל תחטאו בחטא הצביעות.

נתראה בבשורות, טובות או רעות. כי "בתור בן תמותה אין לי זמן לפעמים"

סוף, התחלה חדשה וראייה לעתיד

אני יכול לשמוח שלמרות שאני בגיל כה מופלג הכרתי הרבה מאוד אנשים מעניינים ואינטליגנטיים במיוחד חלקם חברים, חלקם אנשים שלמדתי אצלם, חלקם אנשים שנפגשתי איתם ואני בטוח שכל אדם אינטליגנט יכול להגיד את זה על הסביבה שלו (לא על כולה כמובן) אבל מעטים האנשים שיכולים להגיד שבסביבתם לכל אורך הזמן הם הכירו או נפגשו עם מישהו גאון. לא אני לא מדבר עכשיו על מוצרט או ניקולה טסלה אבל אני כן מדבר על מישהו שאפשר לרשום אותו בספרי ההיסטוריה, הישראלים לפחות.

אז למה לי לא לנצל את הכוח הזה. איזה אתם שואלים? אתם נמצאים בו עכשיו – הבלוג. אני יכול לנצל את האינטרנט שבעזרתו פתחתי את הבלוג הזה שמקבל חשיפה (פחות או יותר) כדי לבקש משהו. אז אם אתם אנשים שאוהבים לעזור ואולי מכירים אנשים ו... טוב טוב אני מגיע לעניין:

אני רוצה לפגוש את דני סנדרסון, אני מוכן לעשות הרבה בשביל זה.

כן קראתם נכון, אני מגדיר את דני סנדרסון בתור גאון, פנומן ועם מקום כבוד בספרי ההיסטוריה הישראלית (ויותר מזה). אל תיעלבו אבל לא מעניינת אותי דעתכם בנושא אני רק מחפש עזרה. אז אם אתם מכירים את השכן של ההומלס של האח החורג של הכלב שלו ממאדים שהוא קיבל מהדודה והדוד אז אני אשמח שתיצרו איתי קשר ותעזרו לי להגשים חלום. אני חולם לדבר איתו, לראיין איתו ויותר מהכל, גם אם זה לא יהיה מקצועי בכלל – לשתף פעולה, אפילו ש"בסה"כ" נשב ונשיר איזה שיר אחד מהאהובים עלי.

להתיישב ליד הפסנתר, לשתות איתו גזוז, להתלונן לשליח של הפיצה שזה לא מה שהזמנתי, להגיד לענת עצמון שאני לא אוהב את נעליה, לאכול איתו את הציפורניים, לחכות לשולה, להיות בשקט בשקט, לפצח גרעינים, לגלוש על הגלשן ולצחוק עליה, שהיא לא תדע אך למרות הכל לקרוא לה, שתבוא. אך כמובן כמובן להתחיל בבוקר טוב יוסי, מה נשמע?

כן, אני חושב שהצלחתי להעביר את הנקודה (ואם לא אני יכול להמשיך עוד עם התיאורים המוגזמים האלה שקשורים בשירים שלו כמובן. לאורך הקריירה)

כן, אני ארוץ אליו כמו האיש הכי מהיר למרות שהמדינה קטנטנהנהנה. טוב אני מפסיק.

משום שאני לא יכול להקדיש פוסט שלם לנושא אחד (מצטער דני) אבל גם לא יכול להגזים בכמות המילים אני אצטרך לעבור לנושא הבא. ואני ארצה לספר לכם על איך ולמה התחלתי לכתוב את הבלוג הזה.

בתחילת יולי ישבתי עם הפסיכולוגית שלי ודיברנו, אחד הדברים שהיא הצליחה להבין זה שאין לי איזה מסגרת שאעסוק בה בקיץ, שלא אשב כל יום אבל כל יום כל היום כל המחשב שלפחות פעם אחת בשבוע אעשה משהו נוסף והכי חשוב – משהו שאוהב. אז דיברנו על הרבה דברים, תנועת נוער פוליטית (לא...), תנועת נוער רגילה או שבעצם משהו שאתחבר אליו – קורס כתיבה.

אז באמת שכל הדרך הביתה מפ"ת חשבתי לעצמי על אפשרויות התחלתי לחפש מקומות, חבר ניסה לעזור לי להתקבל לקורס עיתונאות של בני פייסיק, אחד המורים הטובים בארץ שלא מלמד נוער הוא הציע לי גם לכתוב לקורס הנוער של ספורט 5 אבל אז ראיתי ביוטיוב את אמנון ז'קונט מספר על קורס שנקרא גיבור תרבות והתחלתי לחפש, ואיתי שיש קורס נוער ומיד נדלק ניצוץ בעיני.

אתמול הסתיים לו הקורס ואני גאה להיות אחד הבוגרים של קורס הנוער הראשון של גיבור תרבות. אמנם לא למדנו כ"כ על עיתונאות אבל כן למדנו על תורת הראיון, פרוזה, פזמונאות, הומור, ביקורת והבלוג. אז כן בעזרת הקורס הזה אתם קוראים את המילים האלה עכשיו.

האמת שכבר פתחתי בלוג פעם אחת, פה בגוגל ולא זכרתי שעשיתי את זה עד שנכנסתי לבלוגר וראיתי שיש לי כבר בלוג אבל לא כתבתי שם כלום. היום אתם יכולים לראות שיש לי הרבה מה לכתוב. ואני די בטוח שאתם יכולים להבין שמאוד נהניתי בקורס הנהדר הזה ואני ממליץ לכל אחד.

נושא אחרון, כי אני חייב לסיים. מחר חוזרים ללימודים, רק בפוסט הקודם העברתי ביקורת – דעתנית על מערכת החינוך ועל כמה שכל זה מיותר, אני לא מתחרט על זה אבל לא רוצה לקטר, כי זה לא יעזור לי אז שתהיה לכולם שנת לימודים פורייה ומוצלחת וקדימה תתחילו לספור לאחור, וד"א עוד שבוע ראש השנה! 

אני ממשיך במסע שלי אל הלא נודע....

ללמוד, ללמוד, ללמוד!

הינה עוד פעם אני סוטה מהעלילה ועובר לדברים אקטואליים והפעם – הלימודים. ביום שלישי אני חוזר ללימודים ולמרות שחשבתי להשאיר את פוסט החזרה ללימודים ליום שני באור חיובי אני כותב היום (חמישי בבוקר) את הפוסט הזה באור שלילי. אני אדבר על לימודים, בית ספר, מערכת החינוך,ניסיון, תיאוריה ועוד הרבה מושגים שקשורים בכל המערכת ה"כל כך חשובה" הזאת. אז לפני שנכנסים לעומקו של דבר אזהרה:

אזהרה: הפוסט הבא יהיה חריף מהרגיל, עצבני, שחצני, דעתני במיוחד ויומרני.

12, תרי עשר, דוף פואה, טוולב, דבנצאטי, תנעש וכן הלאה, זהו מספר השנים המתבזבזים על המוסד שנקרא "בית ספר". מוסד שהוא המשקולת המשמעותית ביותר בהמשך החיים שלאחריו. אך למרות אותן 12 שנים שאמורות להיות כה גורליות, בסופו של דבר הן מסתכמות בכמה שעות וכמה דפים שקובעים אם תהיה מנקה רחובות או הייטקיסט.

 בכל התקופה הזאת מדברים איתנו על לימודים, על למידה, על ללמוד, לדעת, להבין אך תמיד מוסיפים איזה מילה אחת קטנה ולא חשובה: "בגרות" המילה הקטנה הזאת שמורכבת בסה"כ מ-5 אותיות יוצרת מצב שיש התעלמות מהמילים הקודמות שנכתבו במשפט. אחרי שהמילה הקטנה מסתיימת ושואלים אותך מה למדת, מה אתה יודע ומה הבנת? מה זה משנה עשיתי בגרות!

אז כן זה המצב שלנו, מלמדים אותנו להיות שפוטים של כמה דפי נייר שיקבעו לנו את העתיד ובאפשרותם להרוס לנו את החיים גם אם נלמד ונשקיע אבל למרות הכל לא נצליח. אולי כי יהיה לנו בלקאאוט רציני, אולי כי מערכת החינוך רקובה מהשורש רמת ושיטת הלימודים מאוד מאוד נמוכה ולקויה ואולי סתם כי אני תלמד שצריך עזרה אבל לא מקבל אותה כי המדינה מרוויחה מהחלשים.

תחרות בריאה? לא בארצנו! במקום לגדל עוד מוחות מעדיפים לוותר על החלשים שרוצים וצריכים עזרה ולעזור עוד יותר לחזקים מה קורה א"כ? החזקים גרים בוילה ובמפעל שלהם עובדים אותם החלשים, שהשתדלו ואפילו ידעו אבל נתקעו בשולחן ונפלו היישר לתוך מבחן הבגרות של חבריהם, שלהם נפסל כמו גם עתידם.

אני לא אתחיל בכלל לדבר על כמה שיטת הלימוד במדינה הזאת עלובה וכמה מקצועות מיותרים נלמדים וכמה מעורר רחמים הניסיון להיות חדשני ולהחליף תוכנית לימודים כל שלוש שנים "כי חדש זה טוב יותר". במקום לכוון תלמידים לעבוד על עתידם כבר היום מכוונים אותם לבחור מגמה, שגם ככה הם יבחרו כי היא מביאה בונוס בציון או כי אין את מה שהם רוצים בבית הספר שלהם.

אתמול פרסמתי את הכתבה מוואלה על ביטול מבחני המיצ"ב (פשוט להוריד את הכובע! איך הם הצליחו לעשות את המהלך הגאוני הזה?!) בפרופיל שלי בפייסבוק ונכנסתי לדיון עם חבר על מערכת החינוך הישראלית וכל מה שמסביב לקחתי בתור דוגמא את שיעור ספרות, שיעור שאני אוהב ומתחבר אליו אבל לא בצורה שבה מלמדים את השיעור. כי כמה אפשר ללמוד לנתח טקסטים? מה לגבי ללמוד איך לכתוב אותם? אני אצטט חלק מתגובה של חברי: "אני מסכים איתך שאין שום דגש על נקרא לזה לתת לתלמיד מעוף למצוא מה הכי מעניין אותו ומה הוא טוב בו ולפרוח שם, מתייחסים לזה כמו מפעל שממנו יש צורה נורמלית אחת לצאת, וכל מי שלא מתאים לשיטה- נדפק. זו בעיה שקיימת לא רק במערכת החינוך אלא גם בצבא וכפועל יוצא גם בשוק העבודה."

אז אני עוד לא בצבא וגם לא בשוק העבודה ולמקומות האלה לא אתייחס אבל במערכת החינוך החוסר בנתינת מעוף הוא יריה ישירה בחזה ובעצם פגיעה בהמשך המעוף בצבא ובשוק העבודה (אז התייחסתי, אל תכנסו לקטנות). תלמידים מתחילים בדבר לא קריטי כ"כ כמו החלפת מגמה ומגיעים למצב שהם לומדים באוניברסיטה משהו פורשים באמצע ובגיל שהם אמורים להיות עם תואר ועבודה מסודרת הם נמצאים בשלב של מעבר לתואר אחר וחיפוש עבודות מזדמנות – אצל אותם אנשים שהגיעו עם דף נייר שכתוב עליו שהם עמדו במבחן הכמה שעות הזה ופסל החסינות בידם.

אוי, אם כבר הזכרתי את פסל החסינות בוא לא נאשים אך ורק את מערכת החינוך (למרות שגם לה יש משקל בזה) למרות שהרבה פעמים נוצר מצב שזה לא ככה החיים שלנו הם לא רק לימודים. וכמה שזה טוב, ולא כי אנחנו סופסוף לא תקועים בכיתה החנוקה במשך 8 שעות אלה כי סופסוף יש לנו הזדמנות לפתוח את הראש וללמוד במטרה לדעת אבל מה קרה? מי התיישב על השלט של הטלוויזיה והדליק האח הגדול? "אני מקווה שאתה מנצל את זמנך הפרטי להנאה מלמידה יקוטיאל? ברור אמא! אני לומד על מה זה אהבה עם דודו אהרון".

טוב זה פוסט על מערכת החינוך ולא על מה שמעבר לזה (גם אם זה מתקשר בצורה כלשהי) אז נחזור לנושא שלנו והינה מגיעה הקטע השחצני:

בעולם מתוקן, במדינה חכמה יועדף תלמיד שדאג לעתידו מגיל צעיר שאמר – אני רוצה להיות עיתונאי ישב, למד, כתב, קרא ולא בשביל לקבל תופס ולהגיד הינה יש לי תופס אני מתאים לכם אבל לא למרות הניסיון והידע המעשי יועדף התלמיד שחוץ ממעט תאוריה ודף נייר עם מספרים גבוהים. אה ואותו תלמיד כנראה יתעסק בתחומים בודדים מהתחומים הנמנים בדף הנייר. מה לגבי שאר התחומים? אז הינה סיפור מה קורה אחרי שמקבלים בגרות:

בלילה שלאחר קבלת הבגרות המלאה כשהתלמיד השמח הולך לישון מגיע שב"כניק מעיר אותו משינה ונותן לו פלאש לפנים ונעלם, ממש כמו בסרטים.

אני למזלי לעתיד שלי לא חושש, כי אני עובד עליו כבר היום נכון שהניסיון שאני צובר והידע מעשי יעניינו לכולם את התחת אבל כשזה יבוא בנוסף לדף נייר העלוב הזה שגם אני אחטוף את הפלאש בפנים זה יהיה שווה הרבה יותר מסתם מישהו עם דף נייר.

אז נסיים בטיפ: תחיו את הווה, קודם כל תחיו את ההווה אבל, (תמיד יש אבל!) עם מחשבה ועבודה לעתיד.

כי תחשבו על זה לרגע – ההווה שעכשיו יהפוך לעבר אבל העתיד שיבוא יהפוך להווה.

למרות המסגרת הארורה הזאת שמוציאה את כל החשק, תנסו ללמוד כמה שיותר מחוצה לה אתם לא תצטערו, תחיו חכם, כי זה רק עניין של זמן שאתם תקבלו את התגמול מזה.

נסיים עם שיר של גידי גוב, קחו אותו לאט את הזמן (וזאת הגרסא ה"שקטה" של הלהיט) העולם יחכה לכם אם תפעלו בחוכמה. תקשיבו לליבכם תלכו אחרי דמיונכם זה יביא את אושריכם.

ואמרתי שאני חופר ואמרתי שזה יהיה פוסט שחצני אז אני מזכיר לכם, אני בן 15 אני לא סיימתי ללמוד ואני עדיין לא עשיתי בגרות, אבל אני כבר היום יודע שצריך לעבוד על העתיד, אבל באמת (ולא במסגרת הכפויה). 

נ"ב: הינה שיר. שכתבתי לשי פירון (כן, זה לא סתם מסומן בצבע זה לינק, תיכנסו! אוי אוי סליחה, תחדרו! ולמי שלא הבין זה שני קטעים שונים) אז מי שאוהב לקרוא תלונות לא רק בפוסט אלה גם בשיר, בבקשה. 

טוב זהו הפעם באמת אני מפסיק.

המשך יבוא....

שיעור היסטוריה - כללי

טוב אחרי שני פוסטים והתבלטות מתמשכת האם להישאר עם בלוג אחד או לעשות פיצול בין הבלוגים. אני חוזר לרעיון המקורי של הבלוג – "הסיפור העלילתי" והפעם העבר – מהולדת סבי דרך חיי משפחתי ברוסיה ועד ההווה בכמה נקודות כלליות.

אז בואו נתחיל מהתחלה הרלוונטית לנו:

ההתחלה:

ב-25 במרץ 1937 בדוולקנובו, הרפובליקה הבשקירית, רוסיה נולד סבי, איסק מיכאילוביץ' ויצמן.

ב-5 בנובמבר 1939 במוסקבה, רוסיה נולדה סבתי, מרינה לאונידובנה ברדיצ'בסקיה.

סבי גר בבית 5 חדרים עם הוריו ואחותו הבכורה לוסיה (שעברה יותר מאוחר לסנט פטרסבורג ללימודים)

לאחר שסיים ללמוד עבר לאופה ולמד שם 3 שנים הנדסאות.

סבתי גרה בדירת חדר עם הוריה ואחותה ומטבח גדול ומשותף ל-3 משפחות.

נקודת המפנה:

מרץ, 1959, קייב, אוקראינה. סבתא שלי נמצאת בחופשה עם משפחתה ופוגשת שם בחור צעיר שהוזמן על ידי דודו לעבוד בקייב במשך אותה שנה. עוד לא עבר חודש סבתא שלי כבר חזרה למוסקבה ומגיע אותו בחור מקייב ומציע לסבתא שלי נישואין ב-28 לפברואר 1960 הם התחתנו.

סבתא שלי סיימה ללמוד הוראה והתחילה בתור גננת סבא שלי הצטרף למפעל הגדול ברוסיה "זי"ל" בערך שנה לאחר הנישואים. ב-10 לבפברואר 1961 נולדה אימי נדיה, 6.5 שנים לאחר מכן נולד דודי לאוניד ב-15 לאוגוסט .1967 עקב מספר הנפשות הרב שהצטבר בבית משפחתי עברה לדירה אחרת בעלת שלושה חדרים ומטבחון קטנטן בקומה ה-9 והאחרונה בבניין לא רחוק מהבית הקודם.

בין לבין:

עם השנים סבא שלי התקדם במעמדו במפעל והפך לאדם ה-5 מלמעלה במפעל שעבדו בו אלפי אנשים, סבתי התחילה ללמד בבתי ספר יסודיים (כיתות א'-ד') והייתה סגנית מנהלת בכמה מהם. אימי סיימה ללמוד וקיבלה תואר בביולוגיה, עבדה במרפאות בתור עוזרת אא"ג ולבורנטית והייתה מורה בקולג'ים.

ישראל:

ב-1991 בלי לסיים את לימודיו בקולג' עלה דודי לארץ וגר בקיבוץ. בינואר 95 אימי עלתה לארץ וגרה במרכז הקליטה של עולים חדשים (טירן) שבהרצליה. באותה תקופה דודי שכר דירה באלנבי בתל אביב. בספטמבר באותה שנה סבתא וסבא שלי עלו לארץ וביחד עם דודי שכרו דירה בכפר סבא ברחוב על שם משפחתינו. לפני שסבי וסבתי הגיעו אמא שלי הכירה בחור במרכז הקליטה בהרצליה, אחרי שהם עלו הוא שכנע את אימי לעבור לגור בכפר סבא עם שאר המשפחה ושבוע לאחר מכן עצב את משרד הקליטה בהרצליה ועבר לגני אביב.

לאחר כ-8 חודשים משפחתי רכשה דירה בת 4 חדרים באריאל בבניין תלת קומתי בקומה התחתונה עם גינה דו קומתית. הבחור אותו אימי פגשה, יעקב (ישה) חיכה שהבית שקנה בגני אביב יבנה.

כעבור פחות מ-3 שנים ב-14.1.98 יעקב הפך לאבי הביולוגי אך חוץ מפעמיים שהוא ביקר בהן כשהייתי בן פחות משנה הוא לא נראה יותר בביתנו ובחיינו.

המשך החיים בישראל:

בשנת 00 אימי רכשה דירה לעצמה במרחק של פחות מ-10 דקות הליכה מסבי וסבתי, דירת שלושה חדרים. למרות זאת עברנו לגור בה באופן קבוע רק עם עלייתי לכיתה א' עד אז היינו גרים אצל סבתא וסבא שלי ונהניתי להיות הילד שגר הכי קרוב לגן. מאז שהתחילה לעבוד אמא שלי עבדה בתור לבורנטית ולאחר שבשנים הראשונות עבדה מעט עקב מצבינו המשפחתי עם השנים היא התחילה לעבוד יותר ולאחר שעברנו לבית שלנו סבתא וסבא שלי היו באים לישון איתי כשאימי הייתה בעבודה בלילות (לבורנטית).

יותר מאוחר דוד שלי שחזר לכפר סבא והתחתן הביא לעולם תאומות וסבתא שלי הייתה נוסעת בימי שלישי לכפר סבא כששני ההורים עובדים.

השנים האחרונות:

בשנים האחרונות אמא שלי ממשיכה להיות לבורנטית סבי וסבתי הזדקנו, אני גדלתי והתבגרתי ולאחר תקופה שסבא שלי לא יכל ללכת ובימים שאמא שלי עבדה הייתי הולך לישון אצלם בינואר האחרון החלטתי שהגיע הזמן להפסיק ומאז לפחות 3 פעמים בשבוע אני נשאר לבד. בנובמבר בשנה שעברה הצטרף אדם חדש לחיינו. לאחר שחיה לבד כל השנים אמא שלי מצאה חבר ולאחר פחות מחודש הוא הפך לדייר קבוע בבית ומאז הוא ישן כל לילה כשאימי לא עובדת. הגעתו, המתח שהצטבר עם השנים, גיל ההתבגרות שלי וגיל הזקנה של סבי וסבתי הגדילו את החיכוכים שהיו בבית וגרמו לפיצוצים.

כדי להשאיר אתכם במתח וכדי שיהיה טעם לבלוג ההמשך יבוא... 

חג שמח לכדורגל האנגלי

 פעם נוספת אני לא הולך לפי סדר הפוסטים שלי ועכשיו הבנתי סופית שהבלוג שלי יתחלק לשני חלקים עיקריים – סדר מתוכנן ופוסטים שקשורים יותר בנושא השוני שלי, המשפחה, הסביבה וכו' ופוסטים "רנדומאליים" שידברו על התחביבים שלי ועל אירועים. אז אחרי שהפוסט הראנדומלי הראשון היה על אלביס עכשיו מגיע פוסט על אהבה אחרת שלי – כדורגל.

היום חוזרת הליגה הטובה בעולם, ה"פרמיירליג" – הליגה האנגלית הבכירה. עוד עונה מסחררת תצא לדרך מקרבות הצמרת עד קרבות ההשרדות ואפילו הקרבות על העשירייה הראשונה, כל התהליך הזה יתחיל היום וימשיך עד אמצע מאי ואני אעקוב אחריו במשך כל הזמן הזה.

מחר נרשמת היסטוריה, לאחר 26 עונות מנצ'סטר יונייטד פותחת עונה כשאלכס פרגסון לא עומד על הקווים. למחליף שלו קוראים דיוויד מויס, כן גם הוא סקוטי, כן גם לו יש מבטא סקוטי וכן גם הוא מאמן עם רזומה מרשים בגידול שחקנים אבל בסופו של דבר אין מה להשוות בין השניים.

אבל את ההתאבלות על אלכס פרגסון כבר עשיתי והגיע הזמן להמשיך קדימה אחרי משחקי אימון לא מוצלחים במיוחד (לדעת הרוב) ולא חשוב בכלל (לדעת מי שיש לו ראש על הכתפיים) במשחק הרשמי הראשון שלו דיוויד מויס הוביל את הקבוצה לזכייה במגן הקהילה ה-20 בהיסטוריה של הקבוצה, כמספר האליפויות.

מחר ב-19:30 יצאו חניכיו של מויס לסוונסי, ווילס וישחקו את משחק הליגה הראשון ללא אלכס פרגסון מזה 26 שנים (ואני לא מדבר על משחקים בהם הוא הורחק או לא הגיעה אליהם מסיבות כאלה ואחרות).

חוץ מהמשחק של יונייטד שיהיה המאוחר ביותר (19:30) ישוחקו עוד שישה משחקים מחר בליגה האנגלית בכירה, שאר המשחקים ישוחקו ביום ראשון ושני (המשחק האחרון ביום שני בערב).

אני יכול לכתוב עוד הרבה אבל הבהרתי את הנקודה ואין טעם לחזור עליה, מחר הליגה רק מתחילה ולא מסתיימת ויהיה לי עוד הרבה מה לכתוב בנושא. חג שמח לאוהדי הכדורגל האנגלי!

דבר אחרון, מחר גם נחגוג יום הולדת לדוד שלי, אז חג שמח לדודי לאוניד. 

שיר הנושא המלא של הפרמיירליג, קסביאן - Fire (אש):

LONG LIVE THE KING

אני יודע שלא נהוג לכתוב שני פוסטים בפחות מ-24 שעות  ובכללי זה פוסט מהסוג שתוכנן להגיע בהמשך אבל עקב זה שפתחתי את הבלוג מאוחר יותר מהמתוכנן ועקב זה שהיום הגיע אני כותב פוסט זה 12 שעות אחרי הפוסט הראשון.

16 באוגוסט 1977, ממפיס, טנזי בארה"ב. אלביס פרסלי עוזב אותנו. אבל לא, אני לא אתאבל על מותו מסיבה אחת פשוטה – באותו יום שפורסם בתחילת הפסקה אלביס לא נפטר, אלביס עזב אותנו אבל הוא נשאר חי רק במקום אחר, בזהות אחרת, בדרך אחרת הרחק מאור הזרקורים.

אז כפי שאתם יכולים להבין מהפסקה הקודמת אני מעריץ מושבע של המלך ואני מאמין בקונספציית המוות שלו, אתם יכולים להתווכח ויכולים לא להסכים אבל אין דבר חזק מהאמונה הבריאה.

הרומן שלי עם אלביס התחיל בינקות, משפחתי נהגה לשמוע אותו ומאז שאני זוכר את עצמי אלביס היה הבסיס לאחד הדברים החשובים בחיי – מוזיקה. בגיל 7 אמא שלי רכשה לי את הדיסק הראשון של אלביס, זה היה דיסק הלהיטים שיצא בשנת 2002 ElV1S וכלל שירים בסדר כרונולוגי מכל הקריירה של המלך.

מאז התבגרתי קצת, למדתי קצת אספתי עוד דיסקים, שמעתי עוד שירים וביצועים, קראתי ראיתי האזנתי ואספתי. ביוני האחרון ביקרתי בפונדק אלביס בנווה אילן ילד ירושלים. לצערי הרב לא הצלחתי להיות רעב (וכ"כ רציתי להיות רעב כדי לאכול את ההמבורגר שאלביס היה אוכל) אבל נהניתי מהאווירה ואפילו רכשתי לעצמי שעון מעורר קטן ויחודי.

אלביס לימד אותי על כוחה של המוזיקה, על כח האהבה ועל היופי שבלהיות שונה. אז כפי שכתוב בתיאור הבלוג שלי אני כותב ואכתוב על השוני שלי וגם אלביס היה שונה, תנועות מוזרות, פאות לחיים, חליפות גדולות, צחוקים במהלך ביצוע השירים. כל זה היה שונה ומוזר לעולם, אבל זה אירוע של אדם גדול אחד במהלך ההיסטוריה שהיה שונה מהנהוג והצליח לסחוף ולשנות את העולם והמשך ההיסטוריה.

אז אני אמשיך להאמין שקיים סיכוי שהיום בגיל 78 אלביס יושב באי הבודד שלו או בזהותו החדשה בבואנוס איירס ומנענע את האגן החלוד מעט שיכול לגרום לו לכאבי גב אך אני בטוח שעם מסאז' טוב מדי פעם הוא חוזר לנענע את האגן ממש כמו בפעם הראשונה.

ג'ימי אליס אוריון – אלביס חזר

בכתבה הזאת מווינט בשנת 2002 מתוארים 10 סעיפים ש"מוכיחים" שאלביס לא נפטר היום ב-1977. הסעיף האחרון מדבר על הכפיל של אלביס – אוריון.

על פי הערך שלו בויקיפדיה ב-26 בפברואר 1945 נולד במיסיסיפי פפסגואולה ג'יימס יוז בל שמאוחר יותר הפך מוכר עם השם ג'ימי אליס "אוריון". מעולם לא היה אדם שכל כך דמה לאלביס בקול, בתנועה, בלבוש ובמראה. אני עדיין לא החלטתי עם עצמי האם אוריון הוא אלביס שעבר ניתוח פלסטי או שאוריון הוא הממשיך הלא מוכר של אלביס שנשלח עלינו לטובה (אבל לא זכה לפרסום ולהכרה רבה). טוב, אני לא אנסה להבין את זה בפוסט הזה כי זה יהיה יותר מדי ארוך אז לקראת סיום אנעים את זמנכם עם שני שירים.

הראשון: Maybe Tomorrow  של ג'ימי אליס אוריון.

השני: באמת שקשה לבחור שיר אחד של אלביס ולמרות שיש לי שיר שאני יכול להגיד שהוא השיר האהוב עלי ביותר אני אבחר לשים שיר אחר.

הינה הסצנה המקורית והביצוע המקורי בסרט Jailhouse Rock כמו שם הסרט כך גם שם אחד מהלהיטים הגדולים של אלביס. ד"א אני ממליץ לכל אחד שאוהב סרטים ישנים עם פאבים אמריקאים ישנים, אהבה ישנה וסיבוכים (כניסה לבית סוהר...) לראות את הסרט הזה ובכללי את כל סרטיו של המלך (שאת כולם יש לי על המחשב).

טוב אז אני מקווה שאחרי הפוסט המייגע הזה תמשיכו לקרוא את הבלוג שלי ולא תפרשו עקב החפירות (כן אני נותן לכם פה ספויילר, אני חופר, מאוד).

TCB חברים (שעל המושג הזה אתם מוזמנים לקרוא), LONG LIVE THE KING.

נעים להכיר, אני נער שונה במשפחה סובייטית

הכל התחיל כבר לפני כמה שנים אבל עלה מדרגה לפני חצי שנה, התחלתי להרגיש שאני לא יכול להחזיק את זה יותר,שאני מתחיל לאט לאט לאבד גובה ולהתקרב להתרסקות, המנוע כבה, הכנפיים נפגעו אך לא ויתרתי, החלטתי שאני לא מתרסק ושאני מקבל עזרה אבל לא ממגדל הפיקוח.

כמובן שאני לא טייס אני נער בן 15, קוראים לי דויד ואני מאריאל והחלטתי לפתוח את הבלוג הזה במטרה להמשיך לעזור לעצמי. הבלוג יספר על חיי המיוחדים, על השוני שלי בחברה ביחס לנוער ועל משפחתי השונה גם כן.

אני גר בבית שלושה חדרים עם אימי – נדיה, עלתה מרוסיה בינואר 1995 בגיל 33. את אבי אני בכלל לא מכיר והוא אף פעם לא עניין אותי. במרחק 5 דקות הליכה (הליכה בקצב שלי) גרים סבתא וסבא שלי, הוריה של אימי. סבתא מרינה בת 74 וסבא איסק בן 76 עלו לארץ כמעט שנה אחרי אימי. שלושת האנשים האלה הם האנשים שהשפיעו עלי הכי הרבה לאורך כל חיי חינכו אותי ו"הפכו" למה שאני היום – נער אינטליגנט עם בעיות קשב וריכוז, מתקשה למצוא את מקומו בנוער הישראלי. בנוסף עברתי גם כמה משברים רגשיים חרדות, דיכאון ותקופות לא נעימות אחרות, אבל אם אכתוב עכשיו על הכל אז מה הטעם בבלוג הזה?

לכן אני רוצה להכניס אתכם לעומק אבל כך שיחשוף רק את ההצגה, בבית אנחנו מדברים אך ורק ברוסית, העברית של אימי לא טובה ביחס לכמות השנים שהיא בארץ סבי יודע מעט עברית וסבתי יודעת רק כמה מילים. אני שולט בשפה הרוסית המדוברת בשונה מרוב הנוער שמדבר עם משפחתו בחצי-חצי. וכמובן שבתור היחיד שיודע עברית בבית נופל עלי עול שלא נופל על נערים אחרים, אני כותב מכתבים לעירייה, לחברת המים, למשטרה ולכל מקום אחר שדורש מכתב ברמת ניסוח גבוהה. הפעולה הזאת, היא אחת הפעולות שגורמת לסיבוך המיקום של כל אחד בבית. ועל כך אפרט בפוסטים הבאים.

אז למה להזכיר את הסובייטיות? כי גם ככה אני שונה, גם ככה אני לא "רגיל" ומיוחד בהרבה תחומים ואיך להגיד את זה, משפחה שעדיין לא עברה למאה ה-21 למרות שסבתא שלי יושבת הרבה על המחשב משחקת מתכתבת ומדברת, בגישה, בהתנהגות ובהבנה שלה היא עדיין חיה באמא רוסיה של לפני שנות ה-90, מקום שאני מגנה ומצטער על כך שמשפחתי חונכה שם.

כחלק מהשוני שלי וזה שאני מדבר בבית ברוסית אני חשוף מאוד לתרבות הרוסית המודרנית והישנה אם זה מוזיקה, קולנוע, טלוויזיה, ספרים וכדומה ולכן אני מרגיש שהביקורת שלי על המקום ההוא מאוד אובייקטיבית ונכונה לעומת משפחתי שלא מכירה ולא מבינה בשום דבר ישראלי, למרות שהם חיים פה כמעט 20 שנה. (טוב מה לעשות שאמא שלך אחרי כ"כ הרבה שנים מתבלבלת בין ט' לת'.)

טוב, זה הפוסט הראשון בבלוג שלי – "נער שונה במשפחה סובייטית" המשך יבוא....